"כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ד'" (במדבר ל"ב, י"ב)
"עמדתי בנסיון, החסד הגיע!"
בהגדת 'מעשי למלך' מובא סיפור, אשר סיפר האדמו"ר רבי יחיאל אבוחצירא שליט"א על אביו הבבא חאקי זצ"ל:
כאשר עלה הבבא חאקי לארץ ישראל, סבלו הוא ובני משפחתו דוחק ומחסור. הוא התגורר במעברת עולים בגבעת אולגה, ועודד ורומם את רוחם הנכאה של אחיו, אשר התגוררו באהלים פרוצים בעיצומו של החורף, בתנאים קשים אשר לא הורגלו אליהם בארץ הולדתם.
משפחתו של הבבא חאקי הגיעה לעתים עד פת לחם ממש. כאשר ביקשה הרבנית כסף להוצאות שבת, העניק לה דרשה נלהבת בענייני ביטחון…
במר לבה אמרה הרבנית: "הבוטח בה' חסד יסובבנו, את הביטחון רואה אני, והחסד – איה הוא?"
השיב לה הבבא חאקי בנועם: "אנו נבחנים עתה בניסיון העוני. אם נעמוד בו כראוי, יגיע החסד".
יצאה הרבנית החוצה, ועל המדרגה הסמוכה למעונם מצאה עשר לירות, סכום נכבד באותם ימים. חזרה ובשרה: "עמדתי בניסיון והחסד הגיע!".
אך הרב ראה בכך המשך הניסיון, ואמר: "אמנם מצד הדין מותר לקחת את המעות הללו, משום שהבעלים התייאשו מהן, אבל ראוי לנו לנהוג לפנים משורת הדין ולהכריז עליהן. איך נתענג במעדני השבת, שנקנו במחיר צערו של יהודי?! נכריז על הכסף, ורק אם לא יבואו לתבעו – נשתמש בו".
עודם מדברים, והדוור הגיע, ועמו מכתב רשום שבו המחאה בסכום נכבד.
נענה הבבא חאקי ואמר: "עכשיו הגיע החסד…"
הוא לא עזר, אלא עשה הכל!
הנהגתו של הקב"ה עם בניו משולה לנשר המטפל בגוזליו, כשהוא מספק להם בעדינות ובחמלה את כל צרכיהם באופן הטוב ביותר, כמו שנאמר בפרשת האזינו (דברים ל"ב, י"א): "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף".
אחד הביטויים להנהגה הניסית של בורא עולם, מתמקד ב'קן' שהוא דואג להמציא לכל אדם ואדם. מעולם לא שמענו על אברך שהתחתן וגר באוהל… ולא לשווא אמר האדמו"ר מסאטמר, שאחד מן הניסים של הדור החדש אשר קם לאחר השואה הוא – שכולם מוצאים דירה, מבלי שאף אחד יכול להסביר זאת.
אב לשבע בנות השיא את בתו הצעירה, וביום השבע ברכות האחרון שלה בקש לשאת דברים. הציבור כולו הטה את אזנו. לא איש דברים היה אותו אב, ועד כה מעולם לא דבר בשמחות שערך.
בשתיקה שהשתררה במקום נשמע היטב קולו הברור:
"מורי ורבותי, רוצה אני לומר לכם שחיתנתי שבע בנות – והקב"ה בכלל לא עזר לי…"
השתיקה העמיקה שבעתיים. הכל הביטו בחמלה ביהודי – נראה שנסתתרה עליו בינתו… לא פשוט לחתן שבע בנות… ככל הנראה העול הכבד שיבש את דעתו, עד שהוא נזקק כעת לטיפול נפשי… המחותן נבהל, והחתן עצמו החוויר כסיד… מה זה היה לאביה של אשתו הצעירה?!…
או אז המשיך האב ואמר: "הקדוש ברוך לא עזר לי, אלא הוא עשה את הכל – ואני לא נקפתי אצבע!… הוא הביא לי הביתה את השידוך, את השמחה, את הברכה, את הישועה, את ה-כ-ל… אני לא עשיתי מאומה!…"
אם נשכיל לזכור את הדברים הללו בכל שלב בחיינו, ובפרט בשלב נישואי הילדים, המדיר שינה מעיניהם של הורים רבים – נוכל להסיר את שק הדאגות הכבד מעל שכמנו – מה לנו לחשוש ולפחד, כאשר בורא העולם בכבודו ובעצמו מרחף כנשר מעל קן ביתנו, ודואג עבורנו ועבור צאצאינו לטוב ביותר?!…
ביטחון הוא אפילו לא לשאול!…
אדם בדרגת ביטחון גבוהה אינו צריך לעשות אפילו השתדלות מועטת. הוא משליך את כל צרורות הדאגות והתהיות על ה', ומן השמים דואגים לו לכלכלתו ושומרים לבל תצא תקלה תחת ידו.
בהגדה של פסח 'ידיו אמונה', מובא בשם רבי אליהו יהודה הכהן זצ"ל, בעל 'דרכי אליהו', מעשה מפעים שהיה עד לו:
רבי שמואל הומינר זצ"ל שהה בבית כנסת מסוים בירושלים, כשלפתע ניגש אליו רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, ושטח לפניו את שאלתו. לפני כשלושה חודשים עזב את משרתו כמשגיח בישיבת מיר, ועבר לכהן כמשגיח בישיבת פוניבז'. מישיבת מיר הפסיק לקבל משכורת, ומישיבת פוניבז' עדיין לא קיבל אפילו משכורת אחת. מדי שבוע הוא נוסע, מיטלטל בדרכים ומוציא הוצאות, מוסר 'ועדים' ושיחות – ללא כל תמורה. כעת הגיעו מים עד נפש, וכלתה הפרוטה מן הכיס. הוא בא להיוועץ ולשאול האם מוטלת עליו חובת ההשתדלות, להעיר על כך בפני הנהלת הישיבה.
ענה לו רבי שמואל: "לכל אדם אחר היה זה בגדר חובת השתדלות. אבל עבורכם ראוי לנקוט במידת ביטחון מוחלטת, ולא תהיה עליכם תביעה על כך".
הודה לו המשגיח והלך משם.
כעבור ימים אחדים חזר שוב וסיפר: "בואו ותשמעו סיפור – נסעתי לבני ברק, ונגש אלי אברך עם משכורת כל שלושת החדשים האחרונים. הוא הגיש לי את הכסף והוסיף בהתנצלות: 'האמת שקיבלתי כבר מזמן את הכסף, בכל חודש את המשכורת שלו, כדי להעבירו לכם. אלא שבתקופה האחרונה הייתי דחוק מאד בכסף, ומאחר שסברתי שלבטח מקבל המשגיח פיצויים מישיבת מיר, שמספיקים למחייתו בתקופה הראשונה, הוריתי לעצמי היתר להשתמש בינתיים בכסף… עתה, כשרווח לי באתי להחזיר".
ומה היתה מסקנתו של המשגיח הנודע בצדקותו לאותו מעשה אשר לא יעשה?
הוא בא להודות לרבי שמואל שהציל אותו בעצתו, כי אילו היה שואל במשרד אודות המשכורת, היה גורם רעה לאותו שליח…
מי שעזרך עד עתה – לא יעזבך!
אחד מחסידיו של האדמו"ר ה'צמח צדק' זצ"ל, קבל בפניו שהוא עומד לפני נשואי בנו השמיני, ולרש אין כל.
שאלו ה'צמח צדק': "ומי עמד לימינך בנישואי צאצאיך הקודמים?"
"האמת אגיד", ענה החסיד, "שאיני יודע".
חייך ה'צמח צדק' ואמר: "אם ראית עד הנה שהקב"ה עזרך, מדוע תחשוש שעתה יעזוב אותך? בטח בה' שלא יטוש אותך ולא יעזבך, ובוודאי יוסיף לתת לך כדי סיפוקך כל הימים".
הנדוניה שלא ניתנה – ניצלה מהמפולת
סיפר רבי יעקב ניימן זצ"ל:
כאשר התמנה רבי משה רוזנשטיין זצ"ל כמשגיח בישיבת לומז'ה, יכול היה לבקש משכורת הגונה, שתאפשר לו לא רק לספק את צרכי משפחתו באופן סדיר, אלא גם לחסוך בשביל נדוניה לנישואי בנותיו. מחשבה כזו אכן עלתה בלבו, אולם הוא התיישב בדעתו, והחליט להסתפק במשכורת נמוכה. הוא החליט להשאיר את עניין הנדוניה לקב"ה, כפי שנאמר: "השלך על ה' יהבך, והוא יכלכלך".
זמן מה לאחר מכן, פרצה מלחמת העולם. הבנקים פשטו את הרגל, והמטבע של רוסיה איבד את ערכו כליל. או אז נוכח המשגיח, רבי משה רוזנשטיין, עד כמה צדק בהנהגתו זו. אילו היה מבקש כסף רב יותר, היה מפקיד כסף זה למשמרת בבנק, ולא היה נותר ממנו מאומה. לעומת זאת, מאחר שהשליך על ה' יהבו, עזר לו הקב"ה, וזכה להשיא את בנותיו לחתנים גדולי תורה.
(מתוך הספר 'הנני בידך')