"וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית י"ב, ב')
כשהיה מרן ה'חתם סופר' עסוק בתלמודו, הוא היה שוקע בהוויות אביי ורבא, ושוכח את כל העולם שמחוץ לדפי הגמרא. עד כדי כך הגיעה שקיעתו העצומה בלימוד, שגם את מעט האוכל שהיו מניחים לפניו על גבי מגש קטן, היה שוכח לאכול.
באחת הפעמים נכנסה רוח שטות במשמשו של הרבי, וכאשר ראה שעברו שעה ושעתיים ועדיין נותר האוכל סדור על המגש מבלי שנלקח ממנו אפילו פירור קטנטן, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, וכעבור רגעים אחדים כבר לא נודע כי באו המאכלים אל קרבו.
משסיים ה'חתם סופר' את תלמודו והבחין במגש הריק המונח לפניו, תהה באוזני המשמש ושאל "להיכן נעלם האוכל שהיה כאן?…". נחרד השמש חרדה גדולה, ובטוח היה כי רוח הקודש היא זו שחשפה בפני הרבי את צפונות מעשיו, שהרי לא ייתכן שהרבי בעצמו שם לב לכך שהוא עדיין לא אכל דבר מאז האיר היום.
בידיים מרטטות ובברכיים כושלות התוודה השמש על חטאו, וסיפר שמאחר והיה בטוח כי הרבי לא ישים לבו לכך, ההין לאכול בעצמו את דברי המאכל שהיו על גבי המגש. השיב לו החתם סופר כשבת חיוך מאירה את פניו הקדושות: "אם אכלתי או לא איני יודע, אבל אם בירכתי על האוכל או לא, לא אוכל לשכוח".
צדיק אוכל לשובע נפשו . בטן רשעים תחסר.
לע"ד גם הצדיק והאחר צורכים מזון . אך פסוק אחר אומר כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם.
ואולי ננסה להסביר כך . הרשע אוכל בכדי למלא את כריסו . אין לו אלא מטרה אחת. למלא בטנו במזון לכן כל חייו הוא לא שבע . כי זה היעוד ללמלא כריסו. לא כן הצדיק . הצדיק לא אוכל בכדי לכן . לא על הלחם … לא צריך למלא …. כי הצדיק אוכל לנפשו . הנפש שלו רעבה . למזון שלה הוא שונה הוא לא לחם. הוא מזון רוחני…ומספיק לצדיק כזית בכדי לברך … בברכות