הרב ישראל ליוש
מעשי צדקה רבים היה נוהג הרב פנחס לנדא לעשות בממונו אשר חננו הקל, הוא היה שקוע ראשו ורובו במעשי החסד, ועניים ומסכנים הפכו להיות בני ביתו. צרתם צרתו, ועניינם ענייניו. בני משפחתו וידידיו לא ראו את כל זאת בעין יפה, הם טענו כי ענייני הצדקה מטרידים אותו יתר על המידה והוא מותש ועייף גופנית ונפשית מרוב ההתעסקות בהם, ובשל כך הם ניסו לשכנעו כי ימעט קצת מהעיסוק בצדקה וחסד, ויפנה את זמנו לעסקיו הענפים.
קולות ידידיו גברו ככל שהמשיך להשקיע ולשקוע בעשיית חסד ובעזרה לחסרי הישע, ואף הוא בסתר לבו כבר החל להסכים איתם כי אולי הוא מגזים ומעשי הצדקה אכן טורדים את מנוחתו, בצר לו החליט כי יסע אל הכהן הגדול מרן החפץ חיים, לשאול באורים ותומים כיצד עליו לנהוג.
שבע ימים כבר היה אז החפץ חיים, וכאשר הגיע ר' פנחס לביתו בדיוק החל מרן החפץ חיים לסעוד את לבו, עמד ר' פנחס בצד החדר ושמח שמחה גדולה על הזכות גדולה נפלה בחלקו לחזות בקודש בדרכי הנהגת רבן של ישראל בעת הסעודה.
לאחר ברכת המוציא ואכילת כזית אמר החפץ חיים את הפרק בתהילים 'מזמור לדוד ה' רועי לא יחסר', וכשסיים את הפרק בפסוק 'אך טוב ירדפוני כל ימי חיי' הסביר החפץ חיים את הפסוק לעצמו כך: 'אם נגזר על האדם רדיפות וצרות בעולם הזה, מוטב לו כי יהיו אלו רדיפות מהתעסקות בצדקה וחסד, ולא חלילה רדיפות וצרות מעניינים אחרים'.
ר' פנחס קפא על מקומו ולא האמין למשמע אוזניו, הלא פירושו של החפץ חיים היו כאילו דברי נבואה העונים בדיוק על שאלתו.
כשסיים החפץ חיים את הארוחה, שאלו למבוקשו, אך ר' פנחס ענה לו כי כבר קיבל את התשובה תוך כדי הסעודה.
כמה נאה מעשה זה לתקופה בה לומדי הדף היומי בהלכה עוסקים בהלכות בציעת הפת ודברים הנוהגים בסעודה, כי הרי כפי שפסק המשנה ברורה (קס"ו סק"ג), ואף נהג כך בעצמו, ראוי לכל אדם להתפלל על מזונותיו בתוך הסעודה, עד כדי כך שיש המצדדים כי תפילה זו היא צורך הסעודה ואינה חשובה כהפסק בין נטילה לאכילה.
פעם אחת נאלצה אשת מרן הסטייפלר זצ"ל לחרוג ממנהגה ולא להגיש לבעלה את ארוחת הצהריים שלו בשעה הקבועה, ולכן הסבירה לו כי צלחת האוכל מונחת במקרר, ובבוא העת יאכל את הארוחה. הרגיע אותה הסטייפלר: 'הסירי דאגה מליבך, אני אסתדר לבדי'.
כאשר חזרה הביתה התפלאה הרבנית לראות כי הצלחת מונחת עדיין במקרר, וכי הרב כלל לא אכל את ארוחתו. נחרדה הרבנית: 'מדוע לא אכלת את האוכל שהכנתי עבורך?' שאלה. 'אכלתי' ענה לה הרב, תוך כדי שהוא מסמן על הצלחת הריקה, ואז הבינה הרבנית כי הרב אכל את ה'קרכמייל', הלא הוא בצק העמילן – חומר שהיו נוהגים בזמנם לגהץ את החולצות, ומקומו אף היה במקרר.
לומדי הדף היומי בהלכה מבינים ומזדהים היטיב עם סיפור זה, כאשר הם למדו את אשר מסביר המשנה ברורה (קס"ז ס"ק ל"א) מדוע השולחן הוא מזבח והאכילה היא קרבן, כי האדם אוכל כדי לחזק את כוחותיו ועי"ז יהיה בריא וחזק לעבודת ה'. כאשר זוהי ההסתכלות על האכילה, אפשר להבין כיצד נאכלת צלחת ה'קרכמייל' במקום ארוחת הצהריים.