נהג המשאית ניסה לעשות הכל. הוא לחץ על דוושת הבלם בכל הכח, וגם צרם את האווירה בצפצוף צורמני במיוחד. אפס, המשאית הצליחה לבלום רק אחרי כמה מטרים, בשעה שהולך הרגל כבר היה מוטל על הקרקע…

הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א

 "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב', כ"ג)

בפרשת שבוע זה, אנו עדים לפעם הראשונה בה עם ישראל החל בדרך הארוכה הנקראת 'גלות', היא גלות שעבוד מצרים. בעולם של ימינו, קשה להאמין כי עם בסדר גודל של כמה מיליוני אנשים, היו משועבדים מאות שנים לעם אחר, עובדים למענו וחסרי כל חרות ויכולת להתנתק ולהשתחרר.

העם הזה היינו אנחנו, בני ישראל. המצרים השתעבדו בנו ללא רחמים, וגזרו עלינו את הקשות שבגזירות: הריגת כל זכר נולד, עבודה בפרך לילות כימים, שיבוץ תינוקות חיים במקום לבנים בקירות הבתים, וכדומה…

השנים חולפות, העולם שותק. הזמן אינו עוצר מלכת, איש אינו מעיף מבט על העם המשועבד, הנאנק, הסובל כל כך. המצב הזה היה יכול להימשך לנצח, כי איש לא יכול היה לעצור את השלטון הרודני של פרעה, איש לא יכול היה להתקומם כנגדו. לעם ישראל לא היה כל סיכוי להתנגד לגזירות המוטלות על ראשם חדשות לבקרים, ואף אחד מבחוץ לא חשב להושיט עזרה…

הכל סגור, חשוך, אפל. אין סיכוי לצאת, אין סיכוי להינצל. גלות מצרים סוגרת מכל עבר, ובכל יום החושך רק מתגבר – – –

בהזדמנות הראשונה כשמת מלך מצרים והייתה הפוגה קלה, תפסו בני ישראל אומנות אבותיהם בידיהם. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" – לא רק נאנחו, לא קיטרו, גם לא התלוננו. הם פשוט זעקו, התפללו, התחננו… "ותעל שועתם אל האלקים" – תפילתם עלתה, תחינתם התקבלה. בני ישראל זועקים, ואביהם שומע ומאזין תפילת כל פה. למה? כי הייתה זו זעקה 'מן העבודה' – מעומק הבור, מתוך הלחץ, מעמקי התהום, מתוך העבודה והשעבוד והסבל הנוראיים, שאין להם כל פתרון או סיכוי, מלבד אותה תפילה מעומק הלב…

כל יהודי, שלוש פעמים ביום, פונה בתפילה לבורא עולם. הוא מבקש, מתפלל, לפעמים בכוונה גדולה. אבל מי שרוצה ששוועתו תישמע ולבטח תתקבל, מי שחפץ שתפילתו תגיע עד כסא הכבוד ותיענה ברצון, צריך להתפלל מתוך הבנה כי אין לו כל סיכוי או פתרון, אין כל אפשרות אחרת ואין מי שיעזור לו, זולת אבא שבשמים שמאזין לו עכשיו…

כשיהודי נושא עיניים לשמים וזועק: 'אבא, אין לי דרך אחרת ורק אתה יכול להציל אותי', כשיהודי ניגש להתפלל מתוך הבנה שרק התפילה יכולה להציל את מצבו, כשיהודי פותח את הסידור מתוך הפנמה שהתפילה היא הכלי היחיד העומד לרשותו לפתרון מצוקתו – התפילה הזו עולה, מתקבלת, וגם נענית… התפילה אינה אחת מתוך מכלול אפשרויות פתרון, גם לא דרך אחת מני דרכים רבות להגיע ליישוב משבר. אם רוצים שתפילה תתקבל, אם רוצים שתחינה תיענה, צריך להטיל עליה את כובד המשקל, להבין ולהפנים שהתפילה היא המוצא האחד והיחיד, הדרך הבלעדית לזכות בישועה!

● ● ●

היה זה לפני כארבע שנים, יומיים לפני חג הפסח תשע"ב, ברחוב סואן בטבורה של עיר מפורסמת. משאית כבדת משקל ירדה במורד הרחוב במהירות רבה, בדיוק בשעה בה יהודי יקר, אב לשמונה ילדים, ירד מביתו ופנה לחצות את הכביש. הוא הביט כה וכה, המשאית נראתה רחוקה, והוא ירד מהמדרכה…

באותן שניות בדיוק, נהג המשאית ניסה לעשות הכל. הוא לחץ על דוושת הבלם בכל הכח, וגם צרם את האווירה בצפצוף צורמני במיוחד. אפס, המשאית הצליחה לבלום רק אחרי כמה מטרים, בשעה שהולך הרגל כבר היה מוטל על הקרקע…

לרגע הייתה דממה זועקת, ומיד אחר כך קול סירנות החריד את השכונה. כוחות ההצלה שעטו למקום, גוררים בעקבותיהם קהל סקרנים שהתגודד מסביב. האב, דמות מוכרת בשכונה, היה שכוב על הרצפה מחוסר הכרה, מגבעתו עפה למרחקים ורסיסי משקפיו מוטלים סביבו. את פניו – או את מה שנותר מהן – רצוי שלא לתאר…

בינתיים בשכונה, בני הבית, השכנים והמכרים הרבים לא ידעו נפשם מהלם ותדהמה. האיש הוא יהודי מוכר, אב למשפחה ברוכה, אדם צעיר ונמרץ בשיא חייו ופריחתו. 'לא ייאמן מה יכול לקרות בשניה אחת', אמרו לעצמם, בהמתנה מורטת עצבים לתשובות מבית החולים… בשעות הערב, התבהרה התמונה חלקית. הוא שרד את הפגיעה, אם ניתן לכנות פציעה אנושה במילה 'שרד'. נכון לאותם רגעים, הוא מורדם ומונשם במחלקת טיפול נמרץ, והרופאים רחוקים מלהעניק לו סיכויים חיוביים…

ימי חג הפסח עברו על בני המשפחה והמכרים בחרדה מתמשכת. "זה יסתיים בכל רגע", קבעו הרופאים שוב ושוב, "אין לו באמת סיכוי לחיות. כרגע הוא שורד איכשהו, אבל השעות שלו מוגבלות. אין דבר כזה לצאת על שתי רגליים מפגיעה כזאת, שיהיה ברור!", אמרו, משביתים כל זיק של תקוה… העובדות היו בצד של הרופאים, לחלוטין. המוח לא תפקד, גם לא הלב. המכשירים הם אלו שהחיו אותו, אף שהיה מוטל על המיטה מחוסר תזוזה ומרוסק איברים. לא היו סיכויים להציל אותו, ואפילו בקרב בני המשפחה – כבר כבה ניצוץ התקוה…

שמונה ילדים נותרו בבית, ואמא מתמודדת בגבורה. הימים קשים ומייסרים, הלילות מסייטים ומפחידים. כל צלצול טלפון מקפיץ מהמקום, כל אוושת עלה מניעה את הלב בחרדה. מה ניתן לעשות?

לא ניתן לתאר את המתח והלחץ של בני המשפחה באותם ימים קשים, שהיתה נחלת כל המשפחה המורחבת וכמובן של אביו של הפצוע האנוש, יהודי יקר בשם הרב יצחק שוורץ הי"ו, מפיו שמענו את הסיפור ובהזדמנות זו נודה לו על כך. "ידענו שאין כל סיכוי", משחזר האב, "היינו אובדי עצות. מחד גיסא – הוא חי, מאידך גיסא – מיום ליום הסיכויים שלו לשוב אלינו הולכים ופוחתים…".

מבצע חובק עולם

הרב שוורץ ממשיך: "הבנו שאם כל הרופאים לא נותנים סיכויים, אם בדרך הטבע אין כל מוצא, זה בדיוק הרגע בו התפילות שלנו יכולות להציל את המצב, אם נאמין בהן, שרק הן יכולות לשנות את רוע הגזירה…".

מאותו יום הפך בית משפחת שוורץ לחדר פיקוד אחד גדול, על מבצע תפילה ענקי וחובק עולם. האם, רעייתו של הפצוע, יצאה בקריאה נרגשת: "בעלי, אב לשמונה ילדים, נפצע אנושות בתאונת דרכים, ולדברי הרופאים הוא חסר סיכוי. אחינו בני ישראל! אנא הקדישו מספר דקות לפרקי תהלים מעומק הלב עבור… בן…, כי רק בורא עולם יכול להציל אותנו כעת!".

בקשתה הוקלטה, נכתבה, הושמעה ופורסמה. בבית הכנסת השכונתי ובבית המשפחה נערכו משמרות של תפילה ותחנונים, בלי להסתיר את האמת המרה – שלדברי הרופאים, הפצוע דנן הוא חסר סיכוי. אך דווקא לכן, דווקא לכן! בני המשפחה, אולי למותר לציין, זנחו את כל עיסוקיהם. רק לקרוע שערי שמים, לא היה להם פנאי לשום דבר נוסף. במאבק על חייו האבודים של האב, הם סירבו להתייאש ובחרו להיאבק בתפילות בוקעות רקיעים…

ביום ל"ג בעומר, חודש וכמה ימים אחרי הפציעה, הגיע המבצע לשיאו. ביום בו מאות אלפי יהודים עולים מירונה לשפוך צקון לחשם על ציון הרשב"י, קידמו את פניהם אלפי מודעות ענק, המתחננות לומר פרק תהלים או שניים לרפואת האב הפצוע. כל מי שעלה מירונה נתקל במודעות, ומי שנתקל בהן – לא נשאר אדיש.

'אנא העתירו בתפילה', נכתב במודעות, 'למען … בן …, אב לשמונה ילדים שנפצע אנושות בתאונה ומאז הוא מחוסר הכרה, והסיכוי היחיד הוא בתפילתכם!' לטובת הענין, נפרשו גם עשרות מתנדבים ברחבי מירון, שחילקו פתקים ובהם שם הפצוע ותחינה 'לא לוותר', ושכל יהודי יקדיש עבורו מספר דקות של תפילה, כי זה סיכויו היחיד!

שלושה ימים אחרי ל"ג בעומר, בכ"א באייר תשע"ב, שוחרר הפצוע ממחלקת טיפול נמרץ והועבר לשיקום נשימתי. למרות הבשורה שבכך, גם אנשי השיקום הנשימתי לא היו אופטימיים. "לכאן מביאים אנשים חיים שרוצים לחזור לנשום, ולא מתים שעדיין נושמים לעוד מספר ימים", אמרו הרופאים עם כניסתו למחלקה, מסרבים להאמין בסיכוי…

מבצע התפילות לא פסק לרגע, אלא הלך והעצים. הבשורות המעודדות הפיחו רוח חיים חדשה במתפללים, כי עוד לא אפסה תקווה, ובעזרת עוד ועוד תפילות, לבסוף יזכה הפצוע להלך על שתי רגליו…

וכך בדיוק קרה. תקופה קצרה אחר כך, בעיניים דומעות מהתרגשות והודאה, השתחרר הפצוע מבית החולים. הולך על שתי רגליו, מתפקד כמעט כרגיל, אבא לשמונה ילדים במשרה מלאה, כפי שהיה עד לרגע התאונה…

עין לא נותרה יבשה, כשנאם הפצוע בסעודת ההודאה שהוכנה לכבודו, והעיד: "הרופאים בטיפול נמרץ טוענים שלא יתכן שאני זה שנפצעתי באותה תאונה מחרידה. אחד מהם סיפר לי שלמעשה הייתי רגל וחצי כבר בעולם האמת. התפילות הצילו את חיי!", סיכם בהתרגשות רבה… לאחר שנודע דבר הנס, היה ברור כי טמון כאן מסר חזק במיוחד. כשפצוע אנושות משתחרר מבית החולים בתוך מספר חודשים, כשהתחזיות הרפואיות מתבדות בעוצמה כזו, זו בהחלט סיבה להתבוננות. מנין לקחו בני המשפחה את הכוחות? מה גרם להם להשקיע את כל המאמצים במבצע תפילה כזה?

הרב יצחק שוורץ ניאות לשתף אותנו, ומגלה במה נזכר בימים הקשים ביותר כשבנו מוטל על ערש דווי בין חיים למוות. הוא חושף את הסיפור המטלטל שהעניק את התמריץ למבצע התפילות אדיר המימדים, את הסיפור ששמע קודם לכן והניע את התפילה והתקווה…

זר פרחים לפרופ' גלבוע

ר' משה נקרא לו, ליהודי בגיל העמידה שהחל זה עתה לחתן את ילדיו. הוא מנהל שגרת חיים רגילה ומבורכת, המופרת מדי פעם רק בשמחות משפחתיות צוהלות… ואז, בלי שום הכנה, הוא נקרא בבהילות לחדרו של פרופסור גלבוע. "עשית לפני כחודשיים בדיקות מקיפות לגיל חמישים", פתח הפרופסור, "מעשה חכם וטוב מאוד. אלא שהתוצאות טובות קצת פחות". פרופסור גלבוע העלה על המחשב את הצילומים הקשים, וגם ר' משה יכול היה להבחין בנקל בגידול הממאיר, ובגרורות שצמחו מסביבו. הפרופסור שתק, נותן לר' משה לעכל את המידע המחריד, ואחר כך אמר: "אין לי מה להוסיף. שלום ורפואה שלימה", חתם במבוכה…

ר' משה נותר לשבת, לא מבין כלום. אחרי כמה דקות התאוששות, שאל ר' משה: "הרי יש טיפולים, יש הקרנות, יש מה לעשות. שמעתי על אנשים שחלו ויצאו מזה. למה אתה לא ממליץ על טיפול? למה אתה לא מפנה לבית החולים?". "אוי ואבוי", אמר הפרופסור, "כנראה אדוני לא הבין את מצבו לאשורו. הטיפולים טובים לאנשים שהמחלה מקננת בהם, אבל עוד לא השתלטה לחלוטין. אתה במצב אחר, לצערי, מצבך חסר סיכוי – הגוף מלא בגרורות, אין מערכת אחת שלא נפגעה, אין מה לעשות! ההבדל ברור?".

בקושי רב, התרצה הפרופסור לתת לו הפניה לטיפולים. "אם כל כך בוער לך – קח, שיהיה, אבל תדע שאין לך כל סיכוי!", אמר שוב את המילים הנוראיות, חתם את המסמכים ושילח את ר' משה לדרכו… כשחזר הביתה, ר' משה כבר לא היה אותו אדם שיצא ממנו. גוו נכפף באחת, החיוך שכל כך מזוהה עמו נמחה. מילותיו של הרופא הלמו באוזניו שוב ושוב: "אתה חסר סיכוי, בכל רגע נתון אתה אמור לקרוס…".

ראשית, קרא לרעייתו והודיעה על החדשות הקשות והמרעישות. אחר כך, החליט לנסות, ופנה לטיפולים. כך חלפו להם שבעה חודשים… אחרי שבעה חודשים, ערב אחד, התייצב ר' משה במרפאתו של פרופסור גלבוע בחיוך רחב, בלי לקבוע תור. "אני צריך רק לומר תודה לפרופסור", אמר למזכירה, והראה את זר הפרחים הנאה שהביא באמתחתו…

היא התרצתה מיד, ולפני התור הבא נכנס ר' משה. הוא הניח על שולחן הפרופסור את זר הפרחים הגדול, ואמר בקול ברור וצלול: "באתי להגיד לך תודה, אדוני הפרופסור". לקח לפרופסור כמה דקות, להעלות את התיק הרפואי של העומד מולו. הכל צף ועלה מתוך המחשב, הצילומים המרשיעים מלפני יותר מחצי שנה, כמו גם הצילומים העדכניים מלפני יומיים. בתווך, ערימה אינסופית של מסמכים ומרשמים, צילומים והפניות…

"זה לא אותו אחד", לחש הפרופסור ברטט, "זה לא יתכן, זה פשוט לא יתכן. לפני שבעה חודשים היית גמור, חסר סיכוי. אתה זה משה ר.?! זה פשוט לא יתכן!". "כן, זה אני", אמר ר' משה בחיוך מתרחב, "אני כאן לומר לך תודה, ולספר לך איך זה יתכן…". הפעם, פרופסור גלבוע המופתע עבר לצד המקשיב, ור' משה עמד בצד הנואם:

'דווקא כשאין סיכוי!'

"אני חייב לך תודה ענקית, ענקית. כשהייתי כאן לפני שבעה חודשים, אמרת לי שאין כל סיכוי. מי יודע אם הייתי ניצל לולא המילים הללו… כשאמרת שאין סיכוי, הבנתי שנותרה רק דרך אחת. הגעתי הביתה, והחל מאותו ערב, כל יום ויום ולפעמים כמה פעמים ביום, התפללתי לבורא עולם. אמרתי לו 'אבא שבשמים, אני יודע שאין לי סיכוי, רק אם תשמע תפילתי ותעניק לי חיים…'

"החלטתי ללכת לטיפולים, כדי לעשות את מה שאני יכול, למרות שהרפואה קובעת שאין לי סיכויים בכלל. בכל הזדמנות נשאתי עיניי שוב לשמים, וסיפרתי לבורא עולם על משפחתי המורחבת הזקוקה לאבא בריא, על ילדיי שמישהו צריך לחתן אותם, ועל החיים שלי שעוד צעירים מדי מכדי להיגדע בפתע פתאום… אמרתי לבורא עולם שאני יודע שאין סיכוי, כי כל הרופאים כל כך משוכנעים בכך. 'רק אתה, אבא גדול, רק אתה, רופא כל בשר, רק אתה הנותן חיים לכל חי – יכול להפוך את ההחלטה. הם בעצמם לא מאמינים בהקרנות, הם בעצמם לא חושבים שכל טיפול יועיל ולו במשהו. רק אתה בורא עולם יכול להציל את המצב…'.

"חלפו שבעה חודשים מאז", אמר ר' משה בהתרגשות עצומה, 'ואבא הגדול הוכיח שכשפונים אליו וסומכים רק עליו – הוא יכול הכל. אתמול, כששוחררתי עם המכתב המבשר שהמחלה מאחורי, חשבתי איך זכיתי לזה, והגעתי למסקנה שבזכותך!".

"בזכותי?!" – פרופסור גלבוע עיגל עיניו בהפתעה, "מה פה בזכותי? הרי אני הייתי נגד כל הטיפול וחשבתי שאין סיכוי?". "בדיוק לכן", השיב ר' משה בחיוך, "כי זה שאתה אמרת שאין סיכוי, גרם לי להתפלל כמו שצריך, מתוך הבנה שרק בורא עולם יכול להציל אותי במצב הזה! בגלל שקבעת שאין כל דרך להינצל – זה גרם לי לשאת תחינה מעומק הלב, מתוך הפנמה שרק בורא עולם יכול להציל אותי. עכשיו אתה מבין למה מגיעה לך התודה? – פשוט, כי ייאשת אותי וגרמת לי להתפלל בצורה הנכונה, בצורה שעובדת, ואם אני פה – זו בדיוק הראיה!", חתם ר' משה, ונפרד מפרופסור גלבוע בידידות…

זה הסיפור שטלטל את נפשו של הרב שוורץ באותם ימי מתח, והעניק חיזוק וביטחון ואור בקצה המנהרה. "מהסיפור הזה למדתי", הוא אומר בחיוך, "שדווקא אם מבינים שאין כל סיכוי, דווקא כשסומכים אך ורק על כח התפילה ולא על שום דבר אחר – דווקא אז התפילה פועלת ומצליחה, ופותחת שערים!". כי כשאדם יודע שרק התפילה תציל אותו, היא פותחת עבורו שערי שמים. כשאדם מתפלל מתוך הבנה והפנמה שאין כל מוצא אחר – התפילה אכן פותחת לו מוצא חדש. כשאדם שופך שיחו לפני בורא עולם בידיעה שרק הוא יכול לעוזרו – הקב"ה עונה לכל אשר יקראוהו באמת, אבל באמת!

זו לא רק תפילה על פצוע נטול סיכוי, או על חולה שאין לו תקוה. לכל מצוקה קטנה שלנו, אנו אלופים בלהציע פתרונות, כשלצדן מגיעה, כמובן, התפילה. אך כדי שהקב"ה יפתח עבורנו את השערים, צריך להפוך את הסדר:

לומר לבורא עולם: 'אין לי פיתרון, רק אתה יכול!'. לשאת תפילה כי אין כל תקוה בלעדיה, רק חנון ורחום יכול לשנות את רוע הגזירה. לזעוק מקירות הלב שבאמת אין מוצא, רק ריבונו של עולם יכול לשנות את התמונה!

כשאדם יודע שהתפילה היא המפתח לחייו ומפנים שהשחרית שהוא מתפלל עכשיו – היא הדרך היחידה לזכות ביום פורה בלימודים או מוצלח בעסקים, כשיהודי מתחיל 'שמונה עשרה', בתחושה כי הרגעים הקרובים קריטיים ומשמעותיים, כי הם יכולים להביא בכנפיהם את ההצלחה בחינוך ילדיו או את הצלחת הטיפול הרפואי המורכב – אין צורך להזכירו לנתק את הטלפון הנייד, כי הוא מתנתק מעצמו ברגעים כה קריטיים, הראש מתרכז מעצמו בגלל גודל השעה, הוא מכוון ומתמקד בתפילה כי היא כה דרמטית לחייו!

אם ניגש כך לכל תפילת שמונה עשרה, אם זו תהא תחושתנו לפני כל פתיחת ספר התהלים, ברור שנכוון, ברור שנתלהב, ברור שליבנו יישפך ומעינו יהמו בתחנונים. ואם כך יקרה – שומע תפילת כל פה יקבל תפילותינו ברחמים וברצון, ויפתח לנו שערי שמים לישועות ונחמות!

ספר התהלים שמוכיח…

אל חדרו של בעל ה'חפץ חיים' זי"ע נכנס יהודי, והחל שופך שיחו בכאב על צרה שעלתה במעונו. "רבי!", התייפח בדמעות, "כזו צרה עלתה בחלוני, ואני אובד עצות. מה אוכל לעשות?".

ה'חפץ חיים' האזין בהשתתפות ובהבנה, ואחר נענה על אתר: "ליהודי יש מה לעשות! האם הרמת עיניים לאבא שבשמיים? האם פנית אליו בתפילה ובקשה שיושיע אותך מצרתך?'

"בוודאי", השיב היהודי בנימה בוטחת, "מדי יום אני מרבה בפרקי תהלים לישועתי, ועדיין לא נושעתי…", הוציא היהודי את ספר התהלים מכיסו, כהוכחה לתפילתו התמידית…

הביט ה'חפץ חיים' בספר התהלים, וקם ממקומו. הוא ניגש לפינת החדר והביא ספר תהלים קטן ומקומט, מצהיב מיושן ולח מדמעות. "ראה בני כיצד מתפללים", אמר ה'חפץ חיים', "ספר התהלים שלך נראה חדש מדי, ישר מדי, נקי מדי. לא נראה שתולים בו תקוות רבות… ראה נא את ספר התהלים של אמי, שהכניסה לתוך הספר את דמעותיה ושאיפותיה, בקשותיה ותחינותיה, וספר התהלים נראה בהתאם לכמות התקוות שתלו בו…"

כי אין די לומר את המילים. התפילה היא המקום לנקז אליו את כל התקוות והבקשות, מתוך אמונה שבכח התפילה בלבד ימלא השם כל משאלותינו לטובה!

 (מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע' הרב קובלסקי)