כִּי חַנַּנִי אֱלֹקים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל (בראשית לג, יא)
בהזדמנות מסויימת ביקש רבינו הגראמ"מ שך זצ"ל להגיע למעונו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל בכדי לשוחח עמו בנושא ציבורי שעמד על הפרק. והנה באותה תקופה היה הגרש"ז עסוק בסידור אחד מספריו, ולצורך כך העמיד לרשותו אחד משועי הארץ את ביתו המהודר, בכדי שיוכל לשהות שם בלא מפריע מתוך שקט ומנוחת הדעת. מעתה, בני ביתו של הגרש"ז אשר שמעו כי רבינו מתעתד להגיע אל ביתו בכדי לפוגשו – הציעו כי לכבודו של האורח יערך המפגש באותו בית מפואר שעמד לרשותו כאמור באותם הימים.
אלא שהגרש"ז סירב. "מתבייש אני לקבל את הרב שך בבית מפואר שכזה! חוששני שיסבור כי זו דירתי שלי, ויחשוב שאני דר במעון פאר!" – הסביר הגרש"ז, כאשר הוא מתעקש לקבל את פניו של רבינו דווקא במעונו הפשוט והצנוע שבשכונת 'שערי חסד'.
ואמנם, לאחר סיום הפגישה, כאשר עמד רבינו לעזוב את הבית – החווה הוא בפני הנוכחים אל עבר הבית הדל והצנוע והרהיטים הפשוטים והמינימליים ביותר, ואמר: "הנה, אתם רואים? רק כך ניתן לגדול בתורה!"…
ללמדך, כי לא זו בלבד שההתעלות אפשרית גם במצב של דחק ומחסור, אלא שמצב מעין זה מהוה דווקא קרקע פוריה להתעלות הגדולה ביותר האפשרית!
תענוגי העולם הזה, לאחרים…
אלא שזה המקום לציין, כי אף שרבינו לא היה זקוק למאומה עבור עצמו, ואף שבכל שנות ילדותו וצעירותו הוא חווה מחסור אשר כמעט ואינו נתפס בשכלנו, וגם לעת זקנתו לא היה מצבו מרווח בהרבה כאשר הוא נמנע מכל מה שיש בו קשר ושייכות עם מעדנים מכל סוג שהוא – מכל מקום היה הוא ל'מבין' בענייני עולם הזה כאשר נגעו הדברים לטובתם ולרווחתם של אחרים…
כך למשל, נוהג היה רבינו בערוב ימיו להחזיק במגירה שבחדרו מיני מתיקה מסוגים שונים, בכדי שיוכל לכבד את הילדים הפוקדים את חדרו עם אבותיהם בנסיבות כאלו ואחרות… כאשר היה מגיע לפניו ילד – הוא היה קם בעצמו ממקומו, כמנהגו שלא להטריח איש במקום בו יכול הוא להסתדר לבדו, ניגש אל המגירה, ושולף ממנה מספר סוגים של מיני מתיקה – כאשר הוא מניח לילדים לבחור להם מאותם מיני מתיקה, בעודו מכוונם ומעודדם לבחור את המובחר שבמובחר…
בהקשר זה, מספר רבי יעקב אליעזר שוורצמן, כי פעם הזדמן לבני ברק בכדי להשתתף בכנס ראשי ישיבות שהתכנסו לדון בנושא ציבורי בוער, כאשר הוא מצרף אליו את ילדיו – בכדי לנצל את ההזדמנות ולעלות עמם למעונו של רבינו.
והנה, בתכנית המקורית – היה רבינו אמור לשאת דברים באותו כנס, מתוקף תפקידו כמנהיגו של עולם התורה. אכן, כאשר הגיע הרב שוורצמן לבני ברק, התוודע לכך שהשתתפותו של רבינו בכנס מוטלת בספק גדול, בשל חולשתו הגדולה. בסופו של דבר, הגיע רבינו לכינוס ונשא את דבריו, אולם אפיסת כוחותיו ניכרה בו היטב. דבריו נאמרו בנשימות מקוטעות, וכסיימו – היה צורך ממש לשאתו אל עבר מכוניתו שהמתינה בחוץ.
הרב שוורצמן הצטרף עם ילדיו אל רבינו, כאשר הוא מתיישב עם ילדיו במושב האחורי, ובכוונתו היה להמתין עד אשר ינוח רבינו מעט, ואזי לבדוק האם ניתן להכנס ולשוחח עמו. אכן להפתעתו הרבה, הגיע רבינו אל הבית בקושי רב, שלף מכיסו את המפתח ופתח את הדלת, ולאחר מכן, במקום שיגש מיד אל מיטתו וינוח קמעא – ניגש הוא אל ארון הספרים והחל מחטט במגירה…
"ראש הישיבה יכול ללכת לנוח! אני אחפש את מה שרבינו צריך!" – הציע הרב שוורצמן, אשר היה משוכנע כי רבינו זקוק לתרופה כלשהי הנמצאת במגירה, אולם רבינו הגיב בחיוך קל, בעודו שולף מהמגירה חפיסת שוקולד… "איזה שוקולד זה? שוקולד חלב?" – בירר רבינו בעודו מגיש את החפיסה לרב שוורצמן המופתע, ומשנענה לחיוב השיב ואמר: "אה… זה טוב! ילדים אוהבים שוקולד חלב!"…
מדהים! רבינו, אשר גילו נשק באותה תקופה לגיל מאה, ובעולמו לא היו לו אלא תורה ויראת שמים בלבד – מצא כוחות גם בתוך אפיסת הכוחות בה היה שרוי בכדי להבין מה יכול להיות ערב לחיכם של ילדים קטנים ולהנעים להם את הביקור בביתו…
ועוד מעשה כיוצא בזה, אותו סיפר רבי מנחם צבי ברלין שליט"א: היה זה באחד הימים, כאשר נכנס רבי מנחם צבי אל ביתו של רבינו בעיצומה של אחת הפרשיות הסוערות שליוו את הציבור החרדי, כאשר רבינו כמובן עומד בראש המערכה כעמוד הענן המהלך לפני המחנה. והנה, לפתע פתאום פנה רבינו אל רבי מנחם צבי ושאלו באם יסכים להתלוות עמו, כאשר בתוך כדי דיבור הוא עוטה את מעילו, חובש את כובעו, שולף ממגירת ארונו את חפיסת השוקולדים הקטנים ממנה נהג לחלק למבקריו הצעירים, ופונה אל עבר הדלת.
רבי מנחם צבי שמח כמובן להתלוות לרבינו, וכך היה באפשרותו לעקוב ולהווכח כיצד רבינו יורד במדרגות ביתו, דופק על דלת ביתם של השכנים, וכאשר נפתחת הדלת, נכנס פנימה ומכריז כשחיוך גדול שפוך על פניו: "באתי לביקור חולים".
התברר, כי אבי המשפחה שהה באותם הימים מעבר לים לרגל טיפול רפואי שצריך היה אחד מילדי המשפחה לעבור, ואילו אם המשפחה שבה באותו היום מבית החולים לאחר לידה. ובכן, מיד כאשר נודע הדבר לרבינו – מיהר להתפנות מכל עיסוקיו, ולרדת לבקר בבית המשפחה בכדי לקיים מצות 'ביקור חולים'… הילדים, אשר חגגו את הביקור הנדיר לו זכו – מיהרו לחפש מצלמה בכדי להנציח את הרגע, אולם רבינו הניח את דעתם והכריז: "אל תמהרו! הרי כבר אמרתי כי הגעתי ל'ביקור חולים'! אל דאגה, אני לא הולך מיד! יש לכם די זמן בכדי לצלם כאוות נפשכם!"…
כך, התיישב רבינו, קרא לכל ילדי הבית וחילק לכל אחד מהם ממתק לכיסו, כאשר הוא צרף לכך מילה טובה וחיוך לבבי… ללמדך, כי גם מי שאינו מכיר מקרוב את טיבה של רווחה חומרית או תענוגי העולם הזה – יכול וצריך לערוך עימם היכרות כאשר נוגעים הדברים לטובתו ולרווחתו של הזולת…
(קטעים מתוך הספר אורחות החיים)