הרב אברהם פוקס
אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ
ומפרש הרבינו בחיי: זה דרך הצדיקים, כשחוטאים מודים בדבר ומצדיקים עליהן את הדין, ודרך הרשעים שחוטאים ואומרים איננו חטא וכו'. והנה הצדיקו עליהם את הדין, כי כאשר לא חמלו עליו בראותם צרת נפשו באה להם הצרה הזאת, מדה כנגד מדה.
לאורך הדורות ידע עם ישראל בעלי תשובה מסוגים שונים, כאלו שהרשיעו והיזיקו לו לאין שיעור, אך לבסוף חזרו לכור מחצבתם ולא פסקו מלהכות על חטא, וכמובא מאחד מגדולי ישראל, שככל שאותם חוטאים הרשיעו והרחיקו, הן נמשלו לאותו חוט גומי, שככל שימתח יותר, כך יחזור במהירות ובחוזקה יותר. אחד מהם מובא בסיפור שלפניכם:
מיכְל יצחק ווידר היה בן יחיד לאלמנה ענייה וקשת יום שגדל בחבל מרמרוש שברומניה בשנים שבין מלחמת העולם הראשונה לשניה, הוא היה עילוי ובעל זכרון פונומינלי, בחור ישיבה חריף ששקד על תלמודו, והיסב לאמו האלמנה נחת רוח כפיצוי על עניות מרודה. רבותיו הללוהו ושיבחוהו כמו גם חבריו לישיבה. כשהיגיע לפרק 'האיש מקדש', השדכנים חיפשו לעילוי שידוך הגון, ואכן לאחר זמן לא רב, השתדך העילוי עם בתו היחידה של הרב מעיירה סמוכה, הוסכם גם על דעת הקהל של אותה קהילה שלאחר אריכות ימים ושנים של הרב, יחבוש העילוי את כתר התורה ויישב על כס הרבנות. החתונה נערכה כיאה וכיאות והשמחה היתה משותפת לכל המשתתפים בה. ביממה שלאחר החתונה כל מרמרוש היתה כיורה רותחת, עוד בטרם יעברו מעת לעת מזמן הנישואין, עזבה הכלה את חתנה העילוי וחזרה לבית הוריה.
שפוף ומאוכזב חזר העילוי למקומו בישיבה, אך זה לא היה אותו מיכל יצחק, החריפות אכן נשארה, אך התווספה אליה עוקצניות ומרמור שלא היו בה לפני כן. מיכל יצחק לא מצא מרגוע לנפשו, הוא היה נעלם מהישיבה לתקופות ארוכות והחל לשמש כדרשן נודד. שומעי לקחו התמוגגו מגאונותו, אך מיכל יצחק הרגיש שזה לא זה, היה חסר לו משהו והוא המשיך לחפש. הוא הגיע ללונדון והחל ללמוד שפות, בכוח זכרונו המופלא הצליח ללמוד שפות רבות אך המשיך לחפש ולנסות למלא את החלל שבקרבו, הוא חיפש דרך של נקמה, והוא מצא אותה. התנצרות, ה' ירחם. הוא נסע לווינה שבאוסטריה והתקבל ללימודים באחד מן המקומות שלימדו ענינים אלו. גם בלימודיו שם 'עשה חיל', הוא היה איפכא מסתברא, תלמיד המחכים את רבותיו והוסיף להביא ראיות לדבריהם תוך שהוא מנסה להוכיח את דבריהם ממקורות תלמודיים, הוא סיים את לימודיו שם כשבאמתחתו תעודת הצטיינות על לימודיו וידיעותיו.
הוא חזר לרומניה, למד ביסודיות את השפה המקומית, ובא בקשרים עם הכנסיה המקומית שאירחה וקירבה אותו. מיכל יצחק בחור הישיבה מהעיירה הפשוטה שחי חיי דלות, התפעל מעושרה הנוצץ ומפאר הטקסים והחל לשמש ככומר מטיף תוך שהוא מתמסר לתפקידו וממלא אותו בהתלהבות יתירה. בשביל האנטישמים ברומניה של אותם שנים הוא היה אוצר יקר. בעיתון האנטישמי הרומני 'צו השעה' החלו להתפרסם מאמרים של איבה וארס נגד היהודים, מאמרים על השחיטה היהודית, ההלכה היהודית ועוד ועוד, כשכל מאמר מלווה בחיצים מושחזים ומורעלים ובציטטות מן המקורות. החתימה על המאמרים היתה: מיכאל הטבול. ליהודי רומניה לא היה ספק מיהו אותו מיכאל, דער גלח היו מכנים אותו, מיכל יצחק המשומד.
לאחר מלחמת העולם השניה עבר משהו על מיכל יצחק, הוא עזב את הכנסיה השאיר שם את גלימת הכמרים וניסה לקשור מחדש קשרים עם בני עמו ולחזור לצור מחצבתו. הוא התאסף יחד עם היהודים משוחררי מחנות הריכוז סביב בתי הכנסת השונים ובתי התמחוי של הקהילה היהודית בבוקרשט כשהוא מגודל זקן ופאות ולבוש בלבושו החסידי, הוא היה מיוסר פנים, רזה מהורהר ומדולדל, העיניים היו כבויות ועמוקות. הוא ישב בצד כעני בפתח והקשיב בשקיקה לסיפוריהם של הניצולים מהטרנספרים באושוויץ, התיאורים על הגעת אנשי הגטו לרמפה ההיא, הסלקציה של אותו רשע ימ"ש, האש והעשן, והדממה האיומה שלאחר מכן. תיאור הדרך האחרונה שבה הלכו כל קרוביו ואנשי הכפר הגבירו אצלו את יסורי המצפון, הוא היה מסתובב בימים ובלילות ומייסר את עצמו על כך שבאותה התקופה שהיה עסוק בכתיבת מאמרי כפירה ושטנה, מתו כל קרוביו ואמו האלמנה ארבע מיתות בית דין במשרפות באושוויץ, בזמן שהוא השתתף בטקסי ראווה, נטבחו חבריו לספסל הלימודים בישיבה במיתות משונות.
הוא נדד מבית כנסת אחד למשנהו, ישן על הרצפה כשאבן משמשת לו ככר למראשותיו, זכר לאותו כר מפלומת האווזים שאמו האלמנה גידלה בחצרם ומרטה את נוצותיהם עבורו, כדי שישים את ראשו אחרי לילות ארוכים של לימוד תורה בישיבה. הוא היה שומע סיפורים רבים מניצולים, כמובן שהוא הכיר את אחיו, אך הם לא היכירוהו. אולם משרבו הפליטים והתחילו לזהות אותו, הוא ממש שמח לקראתם, הם גירשוהו מבית הכנסת תוך קריאות 'דער גלח' 'צלם בהיכל' ועוד, היו גם כאלו שהיכוהו, אך הוא, מיכל יצחק ווידר, היה זועק בכל כוחו בבכי ותחנונים: יידן יידן, הכו עוד! הכו עוד! מגיע לי! כשאתם נשרפתם באושוויץ ישבתי מוגן באין מפריע.
ברבות הימים, עלה לארץ ישראל והיגיע לשיכון ויז'ניץ בבני ברק לבית מדרשו של האדמו"ר מוויז'ניץ האמרי חיים זצ"ל. העילוי הגדול התיישב לו בקצה בית המדרש בספסליו האחוריים כשהוא לבוש בבגדים מרופטיים. המתפללים שמו לב לאורח החדש וקידמו את פניו בברכת שלום עליכם, מיכל יצחק התעטף בשתיקה, וישב לו בפינתו, כאן הוא לא היה מעוניין להתעניין באחרים ולא שיתעניינו בו. אך גם אם הוא רצה לשכוח את עברו, היו כאלה שלא שכחו אותו. זה החל טיפין טיפין, אחד המתפללים לא הוריד את עיניו ממנו, פניו היו מוכרות לו, גם מתפלל נוסף זכר משהו מפניו, וכשהם נזכרו, צפו ועלו כל אותן הצרות שעברו עליהם בשנות המלחמה ומאמרי השיטנה שיצאו מפאי עטו, המתפללים החלו להתלחש ביניהם אודת הקבצן השקט שיושב לו בקצה בית המדרש, והלחישות לא שקטו, להפך, הן הלכו וגברו. התעוררו להן רגשות של כעס ושנאה התובעים עלבונה של תורה מיהודי שרמס אותה.
האמרי חיים נכנס לתפילת מנחה, בחושיו הקדושים הוא חש באווירה השונה שבבית המדרש, במבטו החודר הבחין באורח היושב מכונס בעצמו. הרבי זיהה אותו, הוא היכירו עוד מהימים ההם. בעיניו הבוחנות חדר לפני ולפנים כקורא מחשבות בלב איש. הוא עלה בצעדים מהירים אל הבימה ודפק על הבימה. הס הושלך בבית המדרש, הרחש נפסק והש"ץ ניגש לתפילת מנחה. לאחר מנחה ניגש האמרי חיים אל האורח הנכנע והמיוסר, הושיט לו יד לשלום עליכם, והושיבו במקום מכובד. הגבאי נשלח וחזר עם טלית מצויצת וחליפה שנמסרו לו על ידי הרבי בעצמו, לחוזר בתשובה מיכל יצחק וידר. מיכל יצחק הושיט לו מכתב שקיבל מהרבנים החשובים בחודש מנחם אב תשט"ז, האדמו"ר מסקולען ומאב"ד בוקרשט הרב צבי גוטמן ועוד, שנכתב בו בזה הלשון:
לעורר בזה את לבב אחינו בני ישראל די בכל אתר ואתר המצונים במידה של אהבה וחסד, על המוסר כתב זה מיכל יצחק ווידער שיחי' אשר נוכחנו לראות שהוא בגדר בעל תשובה גמור. רבות שבעה נפשו וקיבל עליו סיגופים ועינויים קשים, על יש לקיים בו מצוות 'והחזקת בו' לקרבו ולכבדו, לתומכו ולסעדו, והעיקר להמציא לו מקור פרנסה כגון משרת מלמדות שכן הוא מחונן בכשרונות נעלים, ולדאוג לו על המחיה ועל הכלכלה ובזכות זאת יתקיים דברי חז"ל כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים ותתברכו בכל מילי דמיטב. ועל זה באנו על הכתוב ביום ד' לסדר זאת הברכה אשר תשמעו שנת ה' תשט"ז.
בסוף ימיו כשהתקרב לגיל שבעים, עקר לטבריה שם התגורר באחד הכוכים סמוך לבית הקברות, כשהוא ממלא את ימיו בלימוד תורה ובתפילות מתוך בכי וכוונה, וניזון מאוכל חם ופירות שהביאו לו יהודים טובים, עד שהחזיר את נשמתו לבוראה.
(הסיפור ע"פ בצל העצים בצל הלהבות)