"ועשו להם ציצית" (ט"ו ל"ח)
שמעתי על מנתח עיניים אחד שחזר אל שורשיו בשל מעשה שארע לו עם אחד ממנותחיו. החולה ההוא, שהיה יהודי ירא שמים, לא ראה מאומה מזה זמן רב, ולפני הניתוח שאלו הרופא: "מה הדבר הראשון שתרצה לראות מיד לאחר הניתוח, לכשיסירו מעל עיניך את התחבושות."
והחולה השיב: "את הציצית שלי… כי כך כתוב בתורה 'וראיתם אותו – וזכרתם את כל מצוות ה' – ועשיתם אותם". החולה גם הסביר את עצמו ואמר שכיון שהקב"ה יעשה לו טובה גדולה בהחזירו את מאור עיניו, הוא לא רוצה להישאר כפוי טובה, ולכן יתחזק בקיום המצוות על ידי ראיית הציצית!
הרופא כל כך התפעל מאהבת המצוות של החולה, עד שהחליט להתקרב גם הוא אל הקב"ה ולקיים מצוותיו באהבה.
ועכשיו נתבונן רגע: האם משום שהקב"ה עשה אתנו חסד עוד יותר גדול, והוא אינו מביא אותנו לידי ניתוח בעיניים, האם אין אנו מחויבים לו הכרת הטוב על כל החסדים שהוא עושה עמנו? וכי צריכים אנו להגיע למצב של החולה, כדי להכיר בחסדיו המופלגים של הבורא?
===
מעמד של קידוש השם מופלא היה באחד הכינוסים המדעיים העולמיים שנערכו באירופה. אחד המרצים הבכירים דיבר על התופעה הרפואית המוכחת בשטח, ולפיה אחוזי ההתעלפות של אנשים בשעה שהם מתעוררים בבוקר וקמים ממיטתם – הרבה יותר גבוהים מאשר ביתר שעות היממה.
הפרופסור הסביר את התופעה מן הצד המקצועי, ונימק את ההתעלפות בכך שכאשר אדם מתעורר וקם מהמיטה, מחזור הדם בגופו עדיין לא פועל במלוא התפוקה הנדרשת לאדם כשהוא במצב ערני.
הדבר נכון גם באשר למערכות אחרות בגוף, ה'מתעוררות' רק לאחר זמן-מה, וזו הסיבה שהאדם נוטה אז להתעלף, יותר מבשעות היממה האחרות. מסקנתו של המרצה היתה שאין לקום מהמיטה מיד ברגע שמתעוררים, אלא יש להמתין שתיים עשרה שניות בין ההתעוררות לקימה.
מיד לאחר שסיים המרצה את דבריו, קם אחד הרופאים היהודים שנכח בכינוס, וביקש את רשות הדיבור.
הרופא ייחד את תחילת דבריו לחכמה הגנוזה בתורת ישראל, וקבע שכל הממצאים הנחשפים על ידי הקהיליה הרפואית, כבר נכתבו ברמז כלשהו בתורתנו הקדושה, והוכיח זאת על ידי כמה דוגמאות.
"את הדוגמא המוחשית ביותר לכך יכולני להביא לכם באשר לנושא שהעלה זה עתה על ידי קודמי", אמר הרופא היהודי, תוך שהוא מציין שאין יהודי אחד בכל רחבי תבל שאינו יודע שהדבר הראשון שעליו לעשות, מיד בהתעוררו משנתו, הוא לומר 'מודה אני לפניך מלך חי וקים, שהחזרתי בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'. נוסח הנאמר מתוך עומק הלב ובהרגשה של הודיה לה'.
את ה'מודה אני' אומר היהודי מיד בעת שהוא מתעורר, עוד בטרם קם ממיטתו, והנה, אם תספרו את המילים בקטע זה, תמצאו שיש שם בדיוק שתיים עשרה מילים, וכיון שהוצאתה של כל מילה מהפה, אורכת שניה, הרי לכם שחכמי ישראל הקדימו תרופה למכה, על ידי אמירת ה'מודה אני', הנאמר כאשר האדם שוכב במיטתו, ומשהה בכך את הקימה שלו בשתיים עשרה שניות".
אי אפשר לתאר את מידת ההתפעלות שהיתה באולם הכינוסים באותה שעה, כאשר הכל נוכחו לדעת ביופיה של תורת ישראל, וגם לבבם הערל נכנע להשי"ת.
יש לציין שכמובן, ה'מודה אני' לא נתקן רק בגלל הסיבה ההיא, אבל התורה בנויה במצב כזה שהיא נותנת מענה גם לעניינים רפואיים, ולכל בשרנו מרפא. וזה מפני שהקב"ה הסתכל באורייתה וברא עלמא, דהיינו שהבריאות נבראה לפי התורה, ולא להפך!
וכדאי שגם אנחנו נתבונן בשתיים עשרה המילים הללו, הנאמרות ברגע ההתעוררות מהשינה, ומביעות את החוויה העמוקה והנפלאה של שעת ההתעוררות.
ליבו של היהודי מתמלא אז ברשמים של התפעלות, מהפגישה מחדש עם העולם הגדול המלא בכל-טוב, והדבר מביא אותו לשמחה ולהודיה לקב"ה על הכל.
המילה הראשונה הפורצת מפיו היא 'מודה', תודה, תודה לה', על שהחזיר בי נשמתי. כך מתעורר האדם המאמין בבוקר ומתחיל את היום במבט של שמחה ואושר וביטחון בהשי"ת הטוב והמטיב. יודע הוא האדם שהכל ממנו יתברך, ועל הכל הוא מודה ומברך.
כיון שה'מודה אני' הן המילים הראשונות היוצאות מפיו של האדם, בעת התעוררותו בבוקר, ידוע על כמה צדיקים שקיבלו על עצמם לומר את המילים הללו בכוונה יתרה, ומתוך רגש אמיתי של שמחה והודיה לה'.
דווקא משום שמדובר בראשיתו של היום, בתחילתה של העשייה, יש בה ב'קבלה' זו (לומר 'מודה אני' בכוונה), להביא את האדם לחיזוק בכל שעות היום.
===
נספר כאן את ששמענו מהגר"א דינר שלמד בצעירותו אצל הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל.
ר' אליהו, מספר הרב דינר, היה קם בשעה מוקדמת מאוד, וגם בגיל זקנה ושיבה היה מזנק ממיטתו כנער צעיר, לעבודת בוראו.
במשך תקופה ארוכה זכיתי לשהות בחדרו בישיבה, ופעם התגבר בי החשק לראות כיצד הוא קם ומזנק מן המיטה. השארתי שעון מעורר לשעה חמש בבוקר, וכאשר התעוררתי היה המשגיח ישן עדיין. שמחתי על כך מאוד, והבנתי שעתה אצליח לראותו בקומו.
אבל שוד ושבר… עד שחזרתי מסידור ענייני הגוף שלאחר הלילה, והנה המשגיח כבר עומד על רגליו, מוכן ומזומן לעבודת בוראו. רק דקה או שתיים חלפו בין-לבין, בין הקימה שלי לחזרתי לחדר, וכבר הספיק המשגיח להתלבש, לעשות את כל מה שהיה צריך לעשות, ולהתייצב כחייל נאמן על משמרתו. ואני, לא הצלחתי לחזות ברגע הקימה, כפי שרציתי.
ופעם אמר לי ר' אליהו כדברים האלה: "כאשר אבוא לפני בית דין של מעלה יתחילו לבחון אותי על סימני השו"ע, ואינני רוצה להיכשל כבר בהלכה הראשונה האומרת 'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר'"…
===
אחד מילדי רמת אלחנן ניגש אלי ושאלני, איך מותר לומר תודה רבה לאדם העושה לנו טובה, הרי בתפילת נשמת אני אומרים "לך לבדך אנו מודים"?
והשבתי, שחז"ל אומרים (בבא קמא צב ע"ב) "חמרא למריה – טיבותא לשקייה", כלומר, יש להודות למלך על היין הטוב שנתן לנו, וגם למוזג מגיע תודה.
ואם כן, "לך לבדך אנחנו מודים"! – כי אתה הוא המלך, ובידך להעניק לנו את כל מחסורנו, אבל גם לבשר ודם שהוא השליח, כדוגמת מי שמוזג לנו את היין, יש להודות על השליחות הטובה שביצע.
===
מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א סיפר מעשה מופלא, על אברך תלמיד חכם שלמד בכולל חזון איש לפני שנים רבות, ורצה בכל מאודו לשמור על סדרי הכולל, בבוקר ואחר הצהרים. את עיקר מאמציו בעניין זה השקיע בסדר שני של אחר הצהרים, המתחיל בשעה ארבע בדיוק.
כיון שמחירו של שעון מעורר בימים ההם, היה יקר מאד, ואמצעי המחיה הדלים שעמדו לרשות האברך לא אפשרו לו לרכוש שעון כזה, עמד מיודענו והתפלל לה' שיסייע בידו להתעורר כל יום בשעה שלוש ארבעים וחמש אחר הצהרים.
כיון שיודע אני, אמר הגר"ח קניבסקי, שאברך זה רצה באמת לקום בזמן, ולא לאחר לסדרי הכולל, ברור שגם תפילתו היתה מכל הלב. הוא התפלל, והשם יתברך האזין.
הגר"ח סיפר שמידי יום ביומו היה מגיע בשעה שלוש ארבעים וחמש זבוב גדול וטורדני, ו…מעיר אותו משנתו העמוקה. הזבוב לא 'איחר' אפילו יום אחד, והיה בכך כמובן דבר שלא כדרך הטבע. בצורה זו התאפשר לאברך להגיע בזמן לכולל.
זקני וילנא סיפרו על אחד מתלמידי הגר"א שלמרות שנתעוור בימי נעוריו, המשיך כל הימים לשקוד על תלמודו, עד שהגיע למעלות גדולות בתורה.
הגר"א נטל על עצמו להשיאו אישה, ואכן נמצאה אחת מבנות וילנא שהסכימה לבנות ביתה עם הצעיר העיוור, ואביה אף התחייב להחזיק את הזוג על שולחנו, ובלבד שיוסיף לעמול בתורה.
שמחתו של הגר"א ביום היכנס בני הזוג לחופה היתה מרובה, והגיעה לשיאה לפני העמדת החופה. כאשר הובילו השושבינים את החתן לכסות את הכלה בהינומא, פנה הגר"א לתלמידו חביבו ואמר: חז"ל אומרים שאסור לאדם לקדש אישה אד שיראנה". והנה, אך יצוא יצאו הדברים מפי הגר"א פקח החתן העיוור את עיניו.
כל העומדים שם, נוכחו לראות את כוחו של הגר"א, ויותר מכך למדו שהדבק במצוות ובתורה, קוראים לו את גזר הדין הבא לבטלו מהמצוות.
לקט מתוך הגדה של פסח "חשוקי חמד"