הרב צבי וינברג
מצוות שילוח הקן – האם יש עיכוב מלקיימה בימי ספירת העומר או בשנת השמיטה?
"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כ"ה, ד')
הגמ' בקידושין (לד.) מביאה דוגמאות של מצוות עשה שאין הזמן גרמא, כגון מזוזה מעקה אבידה ושילוח הקן. והנה הרש"ש (הגהות השמש על ספר עץ חיים של רבי חיים ויטאל שער ט"ו פרק ג') כתב שעל פי הסוד אין שילוח הקן נוהג בימי ספירת העומר, וכן מראש השנה עד שמיני עצרת, וכן בכל שנת השמיטה, ובכל שנת היובל.
והעיר על דבריו בשו"ת אור לציון (ח"ג פי"ז סעי' ז) שמדברי הגמרא מבואר שמצוות שילוח הקן אין הזמן גרמא, ואם נאמר שמצוה זו אין לעשותה בזמנים מסוימים, ואפי' שנה שלימה אם זו שנת השמיטה, א"כ הוי מצוות עשה שהזמן גרמא.
וכתב: שאפשר שאף לפי הסוד אין זה אלא לאחר החורבן, אבל לפני כן נהג תמיד. [ועי' באריכות בזה בס' ויען שמואל חי"ד סי' ל"ב עמ' ש"י]
מה הטעם שתוקעים בשופר במוצאי יום הכפורים?
"וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשֹוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים" (ויקרא כ"ה, ט')
בשו"ע או"ח (תרכג,ו) פסק: שבסוף תפילת נעילה תוקעים תשר"ת. ובמשנ"ב (סקי"ב) כ' שהטעם הוא סימן לסילוק שכינה למעלה שנאמר "עלה אלקים בתרועה".
ובבאר היטב כ' שזה זכר לתקיעה שהיתה ביוה"כ ביובל.
ובשבלי הלקט (סי' שכב) מוסיף ע"ז בשם רבינו האי גאון ז"ל שלפי שאינו ברור חשבון זמן היובל התקינו בכל שנה לתקוע זכר ליובל.
האם עוברים על לאו של "לא תונו" בשתיקה?
"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ה, י"ז)
וכתב ברש"י: כאן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט איש את חבירו וכו'. בשו"ת חקרי לב (יו"ד סי' פ') הביא מעשה שגבאי נשבע שלא להזכיר במי שברך אדם שלא רצה לשלם את הכסף שנדר כשעלה לתורה באחד מעליותיו הקודמות.
וכתב שהגבאי נחשב נשבע לבטל את המצוה, שעובר על לאו ד"לא תונו איש את עמיתו", ועושהו כאילו מופרש מעדת ישראל ומצערו בשבועתו. ומוכיח שם שלאו דווקא בדיבור עוברים על הלאו, עי"ש.
ומביא מהיראים (סי' נא) שכשם שיש אונאה בדברים כך יש אונאה בענין רע שמראה לחבירו פנים רעות שמסור ללב.
האם נוהג איסור של 'לא תרדה בו בפרך' ברב ותלמיד?
עוד יש לדון האם נוהג דין של לא תרדה בו בפרך לגבי רב ותלמיד, שהרב מצוה את תלמידו לעשות איזה פעולה בשבילו וכדו'. ומצאנו במכילתא (פר' משפטים פכ"א) שמובא הפסוק "ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך", ואמרי' שם שבבנו ובתלמידו רשאי.
מבואר במכילתא שלגבי רב ותלמיד לא נוהג האיסור של לא תרדה בו בפרך.
ובפירוש על מסכת עבדים (למרן הגרח"ק שליט"א פ"ה קנין פירות סקמ"ה) הביא את דברי המכילתא וכתב שרבנו יונה הנ"ל בשערי תשובה, יסבור דבבנו ותלמידו שאני, כיון שיש מצוה עליהן לכבדו, וכדאמרי' (כתובות צו.) המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד, והוי כאילו מצוה לתועלתו ולהנאתו של תלמידו שבכה"ג מותר. [וראה בהקדמת הגרש"ש לשערי יושר] וזה נכלל בתוך מה שרבינו יונה כתב שם שההיתר הוא: "אלא לרצונם ותועלתם"
האם חזן בביהכנ"ס יכול לבטל חוזה שנחתם עמו קודם זמנו?
"כִּי לִי בְנֵי יִשְֹרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם" (ויקרא כ"ה, נ"ה)
בבבא מציעא (י.) אמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום דכתיב "כי לי בני ישראל עבדים" עבדי הם ולא עבדים לעבדים, וכך נפסק בשו"ע חו"מ (שלג,ג).
בשו"ת חוות יאיר (סי' ק"מ) דן האם חזן בביהכנ"ס רשאי להפר חוזה שנחתם איתו. וכתב: שאינו רשאי משום שאין להשוותו לפועל רגיל שהרי מהות משרתו היא להוציא את הרבים ידי חובה ולכבד את ה' בקולו הערב ממה שחננו, ומשמח אלקים ואנשים,
אולם בקצות החושן (שם ס"ק ז') חלק עליו וכ' שאמנם זה עבודת קודש אך ההתקשרות בין החזן לבין הקהל אינה קדושה ולכן רשאי לעזוב.
מחמת מה באה לאדם התשוקה ללכת לעשות מסחר בארצות רחוקות?
"וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו, ה')
דברים נפלאים כתב כאן הנצי"ב בעמק דבר: "וישבתם לבטח בארצכם, שההולך בטל, בעל כרחו משתדל לעשות עסקים מבחוץ לביתו וארצו כדי לבלות זמנו בהם, משא"כ מי שיש לו עבודה בביתו יושב לבטח בארצו, וזה רצון הקב"ה שיהיו ישראל יושבים תמיד בארץ ישראל ויעבדו את ה', נמצא דריבוי בציר ודיש, לבד שהוא ברכה בתבואה הוא ברכה לאדם", ע"כ.
וכ"כ בפירושו לדברים (לב,יג) "אהבת המסחר בארצות אחרות באה לאדם או מחמת דוחק הפרנסה, או להיפך משום בטלה שאין לאדם במה לבלות עתותיו והקב"ה ראה טוב לישראל ויתן להם ארץ שהעסק בה (בחקלאות) מרובה עד שנדרש לבלות ימיהם בעבודת הארץ".
מה הטעם לאמירה בברכת השנים "מטובך" ולא "מטובה"?
"וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו, ה')
כתב רש"י: "ואכלתם לחמכם לשובע", אוכל קמעא והוא מתברך במעיו. המשנה ברורה (סי' קיז סק"א) הביא מהמג"א בשם הרא"ש והמהרש"ל שהנוסח בברכת השנים הוא ושבענו מטובך, ושבסידור האר"י כתוב מטובה.
ובשו"ת מהרש"ל (סי' ס"ד ד"ה ונחזור) כתב: בברכת השנים אני אומר ושבעינו מטובך לא מטובה, כי השביעה שמתברך המזון בבני מעיים, אינו תלוי בגידול הארץ אלא בברכת ה' שישפיע השובע מאתו.
האם יש למנוע מנכרים להיכנס עם נעליים להר הבית?
"אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'" (ויקרא כ"ו, ב')
בספרא קדושים (פרק ז אות ט') איזהו מורא לא יכנס להר הבית במקלו ובתרמילו במנעלו וכו'. ועי' מדרש רבה בראשית (פ' סא) בהגהות הרד"ל (אות יח) שהסתפק דכיון שאיסור כניסה בנעליים להר הבית הוא משום "מורא מקדש" ואין הכנענים מצווין על זה, א"כ לכאורה לא היו חייבין ישראל למונעו מזה.
ובמגדים חדשים (ברכות נד. ד"ה ולא יכנס), כתב שנראה פשוט שבכלל "מורא מקדש" הוא שלא להניח לאחרים לעשות מעשה ביזיון, וכיון שאין דרך כבוד להיכנס במנעל לביהמ"ק, שפיר יש למנוע זאת אף לנכרים.
(קב ונקי)