הרב צבי וינברג
"וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת" (שמות י"ב, ל"ט)
בני ישראל יוצאים ממצרים עם עיסות של בצק, ונאמר בתורה שהם 'אפו' את הבצק, רק שלא נזכר באיזה צורה אפו זאת. בתרגום יונתן מתרגם את הפסוק כך: והוו קטעין מן לישא דאפיקו ממצרים, וסדרין על רישהון ומתאפי להון מחומתא דשימשא חרירן פטירן ארום לא חמיע וכו'.
מבואר בדבריו ששמו את הבצק על ראשם, והבצק נאפה מחום השמש. וכן ייסד בעל הפיוטים, ביוצר לשבת הגדול הגדול בפיוט 'יוצאי חפזון ספקם מזון' וז"ל: קיטוף העיסה בחררה קמוצה, רצופה בראשיהם שלא חומצה, שמש שזפתה ואכלוה מצה. אולם מהרמב"ן ומהאבן עזרא נראה שלא למדו כן, שכתבו שלא אפו את הבצק בדרך ואפו זאת רק בהגיעם לסוכות.
ע"פ דבריו המחודשים של התרגום יונתן מביא בס' ברכת אברהם (על הגדש"פ עמ' כד) טעם למנהג לעשות את המצות עגולות, שכך היתה צורת המצות הראשונות של עם ישראל, שהיו כצורת ראשי אבותנו שעגולים הם.
בדרך אמונה (להגרח"ק שליט"א על הרמב"ם הל' בכורים פ"ו הי"ב) הקשה על דברי התרגום יונתן, מדברי הרמב"ם שם שפסק שעיסה הנאפית בחמה פטורה מן החלה שאינה קרויה לחם ואין מברכין עליה המוציא, וא"כ כיצד יוצאים בזה ידי חובת מצה. ותירץ שם ע"פ הגמ' (בבא בתרא פד.) שהשמש מאדימה בבוקר כי חולפת ליד פתח הגהינם ומקבלת את צבעה מאור האש שנמצאת שם, ובגמ' (שבת לט.) אמרי' שחמי טבריה נחשבים לחמי האור משום שעוברים על פתח הגהינם, רואים מכל זה שאש הגיהנם הוא אש ממש.
והנה יציאת מצרים הרי היתה עם שחר, כמ"ש בגמ' (ברכות ט.) וא"כ י"ל שעיסה הנאפית בחום השמש עם שחר דינה כנאפית באש, וחייבת בחלה, וברכתה המוציא ויוצאים בה ידי חובת מצה.
(קב ונקי)
הנושא הזה בעיתי ומסוכן מאד מאד
לעניות דעת סתם מצה שנאפית בשמש היא חמץ גמורה
אם כי קימת עקרונית גם מציאות אחרת