הרה"ג מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א
מורה הוראה נאות שמחה מודיעין עילית
השרץ שמנע אסון
מעשה במשפחה שהכינו אוכל לכבוד שבת שבע ברכות, והעמידו סיר גדול של טשולנט לכל האורחים. והנה כאשר העבירו את הסיר לפלטה סמוך להדלקת נרות, נפל פרעוש קטן אל תוך הסיר ועד שניסו להוציאו עם מצקת התערבב בתוך הטשולנט ולא ניתן לזהות אותו מתוך קטנותו, ונשאלה שאלה האם כל הטשולנט נאסר, ולא יהיה בשר לכבוד שבת ולכבוד האורחים, או שהשרץ בטל במאה ובאלף שהרי בודאי יש כנגד השרץ יותר מאלף בסיר הגדול.
בריה אינה בטלה
וננסה לברר צדדי ההלכה מסוגייתנו בזבחים (דף עב?), הנה לכאורה איסור שנפל לרוב היתר בטל בששים, אלא שיש הלכה שבריה לא בטלה אפילו באלף.
מבואר (בדף עב') בתוס' כמה תנאים בדין בריה שאינה בטלה. ונתבאר בחכמת אדם (כלל נ"ג ס"ב) א. שיש בו חיות, אפילו שכבר מת אבל היה בו חיות. ב. שאיסורו מתחילת ברייתו, משא"כ שור הנסקל שנאסר לאחר שנולד. ג. שאם יחלק אין שמו עליו. ד. שלא חסר ממנו כלום אלא הוא בשלימות כמו שנברא, לכן נמלה ושרצים נחשבים בריה.
מעשה בחוות יאיר
והנה בשו"ת חוות יאיר (סי' ק"ה) מספר הגאון המחבר שהיה יושב בסעודה יחד עם כמה אנשים, והגישו קערה ובה חתיכות בשר ואורז, ונפל פרעוש ונטבע בתוכה ולרוב קטנותו א"א לבדוק בבשר, לכן הורה שאסור לאכול את האורז והבשר, והיה אחד שלגלג ע"ז שזה חומרא יתירה כי יש יותר מאלף פעמים כנגד השרץ הקטן, ואמר לו החוות יאיר שאפילו באלף לא בטיל כיון שזה בריה, אמר אותו אחד שדין בריה זה מחמת חשיבות, ופרעוש קטן אין בו חשיבות בכלל, אמר לו החוות יאיר שמבואר במשנה מכות (יג?) שנמלה היא בכלל בריה, והשיב אותו אדם שנמלה היא חשובה מאד כפי ששבח אותה שלמה המלך במשלי לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, ואמר החוות יאיר בלבו אל תען כסיל כאוולתו ושתק, ואח"כ כתב שבתוס' בזבחים דף עב' מבואר בטעם איסור בריה לא משום חשיבות אלא שאסרתו התורה בין קטן מכזית בין גדול ולכן החמירו חז"ל בתערובות.
שלושה התירים
מה שיש לצדד בהיתר: א. שדעת הר"ש שבריה אף שאינה בטלה בששים מ"מ בטלה בתשע מאות וששים. ב. דעת הרמ"א בסי' ק"ג שבריה סרוחה בטלה. ג. שאולי ע"י הבשול נמוח השרף ונחסר ממנו וכבר אינו חשוב בריה ובטל ברוב.
דחיית ההתירים
בדבר ההיתר הראשון השו"ע ביו"ד סי' ק' הכריע שאין בטלה אפילו באלף.
וההיתר השני של סרוח, גדולי הפוסקים הוכיחו דגם בריה מאוסה כשרץ וכדומה אינה בטלה, וכן כתב הפנים מאירות בתשובתו להגאון החוות יאיר (בח"ב סי' ס"ז), וכתבו הפרי חדש והבית מאיר שכוונת הרמ"א בבריה כגון עוף טמא שהתקלקלה והסריחה, אבל בריות מאוסים בעצמם ודאי אוסרים בכל שהוא, וא"כ גם במעשה שלפנינו המאכל אסור. בדבר ההיתר השלישי לומר שע"י הבישול מסתבר שהשרץ נמוח וכשאינו שלם הרי מתבטל ברוב, מבואר בשו"ע סי' פ"ד ס"ט שגם אחרי בישול אין סומכים לומר שנימוח כשאר יש שרץ בודאות, ורק בספקות מקילים בזה ע"י ש"ך (סי' פ"ד ס"ק כ"ט), וא"כ כל הטשולנט נאסר למאכל.
פתרון נפלא
וכדי לצדד בכח דהתירא כיון שהיה שעת הדחק רציתי להציע פתרון, שהרי סדר הגשת הטשולנט לשולחנות ע"י שהמלצר מוציא לקערות הגשה ומחלקם לשולחנות, ממילא כאשר המלצר יחלק לקערות יוצא שאם יש לדוגמא עשר קערות אז גלוי וידוע שתשע קערות מותרות ורק האחת מהן אסורה מפני התערובת, ןכשמחלקים לכל שולחן קערה אחת מותר לכל אחד לאכול מטעם כל דפריש מרובא פריש, וכל זה כדי להתיר בשעת הדחק של הפסד מרובה וכבוד האורחים.
אמנם בסוגייתנו (בדף עג') מבואר דבהמת איסור שנתערבה באלף בהמות א"א לחכות שיתפזרו ולהתיר מטעם כל דפריש מרובא פריש, גזירה שמא יקח מן הקבוע, א"כ גם עצה זו נדחתה.
תורתך בתוך מעי
בסעודת שבת אמר בעל השמחה דרשה בדברי תורה נפלאים, ואמר את הפסוק בתהלים (פרק ?) לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, שבמקום להתענג על בשר וטשולנט מתענגים בעונג האמיתי בברור ההלכות המורכבות של ביטול ברוב. כאשר הלימוד על מנת לעשות, ותענוג זה יקר מכל התענוגים שבעולם.
השרץ שמנע אסון
איך שסיים את הדרשה נכנס בעל הגמ"ח של הסירים שממנו לקחו את הסיר בריצה כשהוא די מבוהל ואמר שנתברר שהעוזרת נקתה את הסירים בחומר חומצתי שצריך להשרות את הסיר אח"כ בחומרים מיוחדים כדי לנטרל את השפעת החומר, ורץ כדי להודיע שח"ו לא ישתמשו באוכל שבסיר, ואז הבינו כולם מה היה קורה אם ח"ו היו אוכלים מן הסיר, ורואים יד השי"ת ששולח שרצים ופרעושים לשמור על בניו אהוביו שומרי התורה וההלכה.