"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר" (ו', י"ד)
ופרש"י: "עצי גפר – כך שמו, ולמה ממין זה על שם גפרית שנגזר עליהם להמחות בו".
מדבריו של רש"י הק' עולה, כי הסיבה לכך שנבחרו דווקא עצי ה'גופר' כדי לבנות מהם את התיבה הינה בשל הדמיון הלשוני בין שמו של העץ: 'גופר' ובין ה'גפרית' שבה נגזר על בני דור המבול להימחות. ולכאורה עלינו להבין: איזו שייכות ישנה בין עצי ה'גופר' אשר שימשו לבניית התיבה שנועדה להציל את נח מהמבול, ובין ה'גפרית' אשר נועדה למחות את בני דורו מעל פני האדמה? מה העניין להשתמש לשתי המטרות בחומרים בעלי שמות דומים במידת־מה?
את התשובה נבין היטב בעקבות הסיפור הבא:
לפני שנים רבות, בעיר אחת באנגליה שימש יהודי פשוט כגבאי באחד מבתי הכנסת. יהודי זה היה בור מוחלט ועם הארץ, עד שאפילו לא ידע קרוא וכתוב. כאשר נדרש לחתום על מסמך כלשהו היה חותם בטביעת אצבע, שכן גם את המעט הזה – לכתוב את שמו –לא ידע. ובכל זאת, מגבלה זו לא הפריעה לאותו יהודי לנהל את כל ענייני בית הכנסת על הצד היותר טוב, לשביעות רצונם של המתפללים כולם.
דא עקא, שביום מן הימים, עם פטירתו של רב הקהילה הגיע רב חדש לכהן פאר, והצעד הראשון שעשה היה שיפוץ בית הכנסת והסדרת ניהולו על הצד היותר טוב. בין השאר הוחלט בעצת פרנסי הקהל, כי מהיום ואילך ינוהלו ההוצאות וההכנסות בצורה מסודרת, תוך רישום מדויק בספרי החשבונות. מעתה לא נותרה ברירה כי אם לפטר את הגבאי הוותיק – אשר כאמור, לא ידע קרוא וכתוב ולא היה באפשרותו בשום אופן לנהל את הפנקסים באופן המוסכם.
ואכן, הגבאי פוטר ממשרתו כאשר הוא מקבל פיצויי פיטורים נכבדים – שנועדו לאפשר לו להתפרנס בינתיים עד שימצא לעצמו עבודה אחרת.
כאשר עזב הגבאי את בנין הקהילה, כשסכום הכסף הגדול בכיסו –לא ידע את נפשו מרוב צער ודאגה: היכן ימצא עבודה שתפרנס אותו? ומי בכלל ייאות להעסיקו בגילו המופלג? בין כך ובין כך הובילוהו רגליו ברחובות העיר מבלי כל יעד מוגדר, עד שלבסוף מצא את עצמו בפתחו של שביל אשר חצה יער אשר הפריד בין שני חלקי העיירה, ובאותו הרגע, לפתע, הבריק בראשו רעיון:
הוא נוכח לדעת, כי אנשים רבים חוצים את היער בשביל האמור, כאשר מדובר בצעידה ממושכת שבמהלכה אין כל מקום בו ניתן לעצור להתרעננות ולמנוחה. משכך אמר בלבו: "אם אציב כאן דוכן קטן בו אמכור שתייה קלה ומעט מגדנות, ולצדו אעמיד מספר כסאות ושולחנות – בוודאי יהיו אנשים רבים שישמחו לעצור להתרעננות בדרכם, וכך תהיה לי פרנסה!".
וממחשבה למעשה. לאחר שהצטייד ברשיונות מתאימים בנה מיודענו הגבאי לשעבר ביתן קטן על אם הדרך, והעסק החל לשגשג… תקופה קצרה לאחר מכן כבר פתח היהודי 'סניף' נוסף לעסק הקטן שלו בהמשך השביל המתפתל, וההכנסות זרמו אל כיסו בשפע וברווח.
מנהגו של אותו יהודי היה, שבכל יום לאחר שסיים את מלאכתו היה מרכז את דמי הפדיון היומי, מפריש מהם את הנחוץ לו לשם כלכלת ביתו, ואילו את השאר מפקיד בבנק המקומי. כך, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. מעולם לא נזקק למשוך את הכסף המופקד, שכן דמי הפדיון הספיקו לו להוצאות ביתו בשפע וברווח.
כך, עד שביום מסוים קיבל אותו יהודי פנייה ממנהל הבנק שעבר על ספרי החשבונות, ומצא כי בחשבונו הצטבר סכום עתק. הוא הוזמן אחר כבוד לפגישה בה הציג בפניו המנהל את יתרת חשבונו, ואף פרש בפניו אפשרויות שונות להשקעת הכסף כך שיניב רווחים נאים. בסופו של יום הוסכם על אפיק ההשקעה המתאים, המסמכים הובאו, ומיודענו התבקש לחתום עליהם, כאשר את זאת הוא מבקש לעשות כדרכו – באמצעות טביעת אצבע…
אלא שמנהל הבנק התקשה להאמין למראה עיניו: "אינני מבין… אדם עשיר כמוך אינו יודע קרוא וכתוב? איך זה ייתכן?", הוא שאל בפליאה, ואילו מיודענו היהודי השיב ברצינות תהומית: "דע לך אדוני, כי אילו הייתי יודע קרוא וכתוב לא הייתי היום עשיר… הייתי עדיין גבאי בבית־כנסת קטן!".
נוכח מבט ההשתאות שפשט על פניו של מנהל הבנק סיפר מיודענו את סיפורו, וסיים: "רואה אתה? אילו הייתי יודע לקרוא ולכתוב לא הייתי מפוטר ממשרתי, וכך עד היום הייתי ממשיך לשמש כגבאי בבית הכנסת… דווקא משום שלא ידעתי קרוא וכתוב פוטרתי ממשרת הגבאות, מה שהוביל אותי לפתוח עסק עצמאי ולהרוויח הון עתק, כפי שעיניך רואות!".
ואנו על־פי דרכנו למדנו, כי ה'טוב' וה'רע' אינם תלויים בתנאים או בנסיבות. אותו מקרה עצמו שעלול להתפס כ'רע', כמו פיטורים ממקום עבודה קבוע ומסודר – יכול להיהפך ל'טוב' מופלג, כאשר ההשגחה העליונה רוצה בטובתו של האדם הזכאי לכך על־פי מעשיו.
את הנקודה הזו רצה הקדוש ברוך הוא ללמד את נח, ומשום כך הורה לו להשתמש בעצי 'גופר' לבניית התיבה, כנגד ה'גפרית' אשר שימשה להשמדתם של בני דורו… ללמד, כי לא ה'גפרית' גורמת את הרע ולא ה'גופר' גורם את הטוב, אלא הכל תלוי במעשי האדם!
ואמנם, על כך כבר עמדו רבותינו אשר לימדונו (עבודה זרה ג:): "אמר רבי שמעון בן לקיש: אין גיהינום לעתיד לבוא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר, רשעים נידונין בה, וצדיקים מתרפאין בה". כלומר: אותה השמש שתצא מנרתיקה לעתיד לבוא תייסר את הרשעים ותרפא את הצדיקים, ואין כל סתירה בדבר, שכן כאמור ה'טוב' וה'רע' אינם תלויים בנסיבות או במציאות, אלא אך ורק במעשיו של האדם!
"וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב" (ח', ז')
ופרש"י: "יצוא ושוב – הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו".
הנה מוצאים אנו, כי אף שנח מצדו ביקש לשלוח את העורב מן התיבה כדי להיווכח האם כלו המים מעל פני האדמה, לא ניאות העורב למלא את השליחות, עד שלבסוף נשלחה היונה לשליחות זו, וכפי שנאמר בפסוק הבא: "וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ויש להבין: מדוע אמנם גלגלה ההשגחה העליונה את הדברים כך שהעורב לא ימלא את שליחותו של נח אלא היונה תמלא את השליחות?
וכדי להשיב על שאלה זו נפנה אל מעשה מבית מדרשו של הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל.
היה זה בתקופה בה ישיבתו של הגאון, ישיבת 'לייקווד' המעטירה, הייתה נתונה במצב כלכלי דחוק וקשה ביותר, עד שכמעט וכרעה תחת משא החובות. אולם אז, לפתע, ביום מן הימים נראה היה כי הגיעה הישועה: אחד מעשיריה הבולטים של ניו יורק ניאות להרים תרומה בסכום עתק, כזו שיהיה בה כדי לחלץ את הישיבה ממיצר!
אלא שלצד נדיבות לבו היה לאותו עשיר תנאי קודם למעשה: הוא ביקש כי תיערך מסיבה רבתי לכבודו, וכי תמונותיו לצד ראש הישיבה תפורסמנה בעיתוני האידיש היומיים של ניו יורק: ה'טאג' וה'פורווערטס'.
דא עקא, שדעתו של רבי אהרן ביחס לאותם עיתונים היתה ידועה: הוא החרים אותם מכל וכל, וזאת בעקבות חילולי השבת הפומביים שלהם, ובעקבות העובדה שהופיעו בימי שבת כבימי חול! ובכן, מה עושים?
ישיבות, ארגונים ומוסדות אחרים התירו לעצמם לפרסם בעיתונים היהודים הללו, שהיו היחידים שפעלו בניו יורק של אותם ימים. אולם רבי אהרן? הוא לא היה מוכן להתפשר בשום אופן… "אתם עוד תראו!", אמר למנהלי הישיבה, "ה' יעזור לנו! אך לא ניתן לקדש שם שמים בלימוד תורה שמתאפשר על־ידי חילול ה'!".
ומה היה בסופו של דבר? לא ייאמן… רבי אהרן לא זז מעמדתו, אולם העשיר – כן! לנוכח עמידתו העיקשת של רבי אהרן על עקרונותיו נכנע הלה וניאות להעביר את סכום התרומה מבלי כל תנאים מוקדמים!
בהזדמנות אחרת סיפר הרב ציוויאק, מנהלה האדמיניסטרטיבי של ישיבת 'לייקווד', לרבי אהרן את אשר שח כ"ק אדמו"ר ה'שפת אמת' מגור זי"ע, כי "אם ראית אברך הלומד ביראה ובהתמדה, ואף־על־פי־כן אין תלמודו מתקיים בידו – אין זה אלא בשל היותו סמוך על שולחן חותן המאכיל אותו בכסף שאינו כשר! בכסף שכזה אין התורה יכולה להתקיים!".
רבי אהרן אישר את הדברים, והרב ציוויאק ניצל את ההזדמנות כדי להקשות: "כיצד אפוא נוהגות הישיבות, המקבלות תרומות מגורמים רבים מבלי לברר את מקור הכסף?". ואילו רבי אהרן הרהר רגע ולאחר מכן השיב: "הישיבות מקבלות כסף ממקורות רבים, וכך הכסף שאינו כשר מתערב בכסף כשר, ובאופן זה אין מקום לחשש. אולם דע לך: אם לעתים יש כשלונות ותקלות בישיבות, אין זה אלא משום שאותן ישיבות התקיימו מכסף שכולו בלתי טהור!".
הרי לנו, כי למטרות טהורות יש להשתמש בכסף טהור, ומכאן, כי ככל שהמטרה טהורה ונעלה יותר כך יש להקפיד שהאמצעים המובילים אליה יהיו טהורים ונעלים יותר!
מעתה, על־פי יסוד זה משיב מרן ה'חפץ חיים' על קושייתנו, כי אמנם משמים גלגלו את הדברים כך ששליחותו של נח, אשר אפשרה את צאתו מהתיבה ואת תחילת קיומה המחודש של הבריאה ושל האנושות כולה, תתבצע על־ידי האמצעי הטהור ביותר, על־ידי היונה, ולא על־ידי העורב שהינו בעל חיים טמא, שכן אילו היה אמצעי טמא משמש למטרה כה נעלה עלולה היתה להיות לכך השפעה על כל עתידה של הבריאה!
(מתוך הספר החדש 'ללמדך' על התורה)