סיפור מעניין בן-ימינו אודות הזהירות והחשיבות בקיום מצוות 'פדיון-הבן', מספר הרב מאיר גרוזמן שליט"א, מגדולי המרצים בענייני יהדות וקירוב-רחוקים לתורה ומצוות:
מדי שנה בשנה אני מקיים קורס ליהדות באחת האקדמיות הצבאיות בארץ. קורס זה כולל שיעורים בנושאי יהדות שונים, החל ממעמד הר-סיני וכלה בספרות השו"ת בת זמננו. הקורס אינו עוסק בהטפה ואין בו משום הכוונה לחזרה-בתשובה. הרחבת הידע וההשכלה היהודית, הן המהוות נר לרגלי התוכנית. בזמן הקצר העומד לרשות הקורס לא ניתן להקיף את כל הנושאים הקיימים ביהדות, ואני נוהג לדלל את החומר ולהתרכז בנקודות העיקריות או בענינים הבסיסיים של היהדות. למרות זאת, קורה שבעקבות שאלה כלשהי המועלית במהלך ההרצאה, אני גולש ממערך השיעור ונוגע בנקודות בלתי צפויות שלא הייתי נוגע בהן אלמלא השאלה שהועלתה.
כך קרה לי באותו יום חורפי, כאשר ישבו לפני למעלה ממאה קצינים גבוהים והאזינו לפרק העוסק במהותה של הנבואה ובייחודם של נביאי ישראל. לפתע הורמה אצבע, ואחד השומעים ביקש לדעת האם קיימים בימינו אנשים בעלי שיעור-קומה, המהווים תחליף לנביאי התנ"ך. הרשת נפרסה לרגלי ואני נלכדתי בה. גלשתי מן ההרצאה והתחלתי לתאר את ייחודם של ל"ו הצדיקים המצויים בכל דור, וכן את גדולתם של חכמי התורה ופוסקי ההלכות, את קדושתם של גדולי החסידות ואת סגולתם של יודעי ח"ן. לא נקבתי בשמות של אישים, ובודאי שלא הצבעתי על צדיקים בני זמננו.
לרגע נדמה היה לי כי תשובתי סיפקה את השואל וכי אני רשאי לשוב אל הנתיב שממנו סטיתי, אולם לא! כאן הורמה יד נוספת, וקצין צנחנים בדרגת סגן אלוף, העונה לשם המשפחה סמואל, קם על רגליו וביקש את רשות-הדיבור.
"המרצה דיבר על החסידות ועל אישיה מבחינה תיאורטית, כחוקר, כצופה מן הצד, כאדם הסוקר תופעות היסטוריות. אך אני מבקש לספר לפניכם סיפור אישי", כך הכריז הקצין והחל לספר:
"נולדתי בבוקרשט להורים שהיו רחוקים מחיי הדת ומקיום המצוות. שנות הקומוניזם עשו את שלהן, והתנכרות הורי ליהדות תאמה את האווירה הכללית בבירתה של רומניה. שלוש השנים הראשונות עברו עלי כפי שהן עוברות על כל תינוק בריא ושלם, אולם לאחר מכן קרה הדבר. ביום בהיר התחלתי להתעלף ולאבד את ההכרה עם כל רעש שעלה באוזני. די היה בנפילת כוס ובהתנפצותה על הארץ, בכדי שאתעלף. אוטובוס שעבר ליד חלון ביתנו ברעש מנוע רגיל, גרם אף הוא להתעלפותי. כל קול הלמות וכל שאון, אף שאינם יוצאי-דופן, גרמו לי להתמוטטות.
"הורי נחרדו לנוכח התופעה והחלו להשכים לפתחם של רופאים ולשחר למוצא פיהם. הרופאים מצידם בדקו אותי בכל הבדיקות האפשריות, חדרו לתוך אוזני, פלשו למערכת עצבי ונברו בנבכי מוחי. לא היה מקום בגופי שלא עבר תחת שבטם, אך התוצאה היתה אפסית. החידה נותרה חידה והתעלומה לא נפתרה. הורי קבלו מן השלטונות היתר מיוחד לנסוע לווינה, ואף להרחיק עד לברלין המערבית, כדי למצוא מזור למחלתי. זוכרני כי בנסיעה לערים אלו עטפו הורי את אוזני בשכבות צמר עבות, כדי לאוטמן ולגונן עלי מפני כל רעש אפשרי, ועל אף זאת איבדתי את הכרתי במסעות אלו פעמים אחדות.
"כמצופה, לא נמצאה אף בערים אלו כל תרופה למחלתי, והרופאים הרימו את ידיהם. לא אשכח את סיפוריה של אמא על היאוש והדיכאון שתקפו אותה שעה ששבה עמי לבוקרשט, לאחר שרופאים אלה הודיעו לה כי 'אין עוד מה לעשות'.
יום אחד, כשאמי שחה על אסונה לאחת מחברותיה, הגיבה זו ושאלה: 'ואצל הצדיק הייתם?'. אמי, שמעולם לא ביקרה אצל צדיק ומילה זו היתה עבורה מילה ארכאית בלבד, פקחה את עיניה בהבעת תימהון. על אף זאת החלה להתעניין בצדיק, בדמותו ובכתובתו, ובמיוחד ביכולתו להעלות ארוכה למחלתי. חברה זו הרבתה לדבר בשבחו של הצדיק, ואף סיפרה צרור עובדות אישיות על הישועות שמשפחתה חוותה אצל צדיק זה.
"נו, מה לא עושה אמא למען בנה החולה? מאמינה או לא מאמינה, כשמחפשים עוגן הצלה מוכנים להאחז גם בעלה נידף. כך חשבה אמי והחליטה להיכנס עמי אל הצדיק.
השעה היתה שעת אחר- צהרים מאוחרת כשהגענו לביתו. הגבאי הכניסנו אל חדרו של הצדיק, ואמי החלה לתנות את צרותיה. אני זוכר כי כילד בן ארבע לערך, עמדתי והתבוננתי בצדיק. דמותו היתה בוהקת מזוך ומטוהר, עיניו היו טובות ורכות ומלאות רחמים, ופניו הביעו אחריות, ריכוז וכובד-ראש. 'כך נראה מלאך' חשבתי. הוא הרבה להתעניין במחלתי ובתולדותיה, ברופאים שטיפלו בי ובמרכזים הרפואיים שבהם ביקרתי.
"לאחר שקיבל תמונה מלאה על מצבי, הרהר רגע ושאל את אמי האם בהיותי בכור היא קיימה בי מצוות 'פדיון-הבן'. אמי תמהה ושאלה לפשר מילים אלו, כי מעולם לא שמעה על 'טקס' בשם זה. הצדיק הסביר לה במתינות את נוהל קיום המצוה ואת משמעותה, והציע לה להמתין בפרוזדור עד לשעת בין-הערבים, אז – כך אמר – כשיגיעו מתפללים לתפילות מנחה וערבית, נזמן עשרה יהודים וכהן ונקיים את המצוה.
"זכורני כי בתום ה'טקס' הושיט לי הצדיק את ידו ואיחל לי שבזכות המצוה אבריא מכל מחלה, והוסיף את המילה הגורלית 'ומיד!'. ואכן, מרגע זה ואילך פסקו ההתעלפויות שלי והפכתי לילד רגיל בריא ושלם. שכבות צמר-הגפן הוסרו מעל אוזני, החלונות שבביתנו נפתחו מחדש, וקול רעש גדול שעלה באוזני לא הזיק לי עוד", סיים הקצין את סיפורו המדהים.
הנוכחים באולם ההרצאות הקשיבו לסיפור בקשב רב. ראיתי כי דבריו עשו רושם על השומעים. מכל עבר נשמעה השאלה הצפויה: "מי היה צדיק זה?". תשובתו של סמואל לא בוששה לבוא: "האדמו"ר מבוהוש, הגר כיום (כלומר: אז…) בשדרות רוטשילד 112 בתל- אביב".
ואז הוסיף: "זה שנים שאני עם בני משפחתי עולים בערב ראש-השנה לבית האדמו"ר, להתברך לקראת השנה החדשה".
מסיים הרב גרוזמן את הסיפור ומציין, כי אותו קצין השתחרר מהצבא ובמשך שנים לא פגש בו, אולם בהלוייתו של האדמו"ר מבוהוש זצוק"ל ראה אותו עומד בשער בית-העלמין ב'נחלת יצחק' ועיניו זולגות דמעות…
(גיליון באר בשדה בא תשע"ט)