מי שנעשה אצלו אחד מאיסורי התורה כהפקר חלילה, דהיינו שאינו מקבל על עצמו להשמר ממנו, מקבל בכך את קללת ישראל בהרי עיבל וגריזים, ככתוב: אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. ואמרו חכמינו ז"ל בגמרא: 'ארור', בו קללה, בו נידוי.
וצריך לחשוש על נפשו, שאולי גם נידוהו בשמים על זה. וגם, עלול על ידי כך לרדת מנכסיו ולא יועילו כל תחבולותיו לפרנסה ולהצלחה. ובנוסף, הוא נקרא בשם 'מומר לדבר אחד', כיון שבשאט נפש עובר על איסור תורה, ומחזיק דבר מתורת ה' להפקר, ובדומה למומר לכל התורה כולה; וגדול עוונו עד מאד.
[תפארת אדם פרק ד]