יום שלישי י' באלול תשע"ט
מי שהפסיק בשתיקה באמצע 'הלל' – האם צריך לחזור לתחילתו?
אסור להפסיק בדיבור באמצע 'הלל', כי אם לצורך עניית 'אמן', 'אמן יהא שמיה רבה', 'ברכו' ו'קדושה'. וכן אם קראוהו לעלות לתורה – יעלה ויברך. ובברכות ההלל, לא יפסיק אף לעניית אמן. וגם למנהג בני ספרד שאין מברכים בראש חודש על ההלל, אין להפסיק באמצע קריאתו שלא לצורך; משום שקריאתו אינה כקריאת תהלים בעלמא (שרשאי להפסיק בה כרצונו).
וכמו כן, אסור להפסיק באמצע הלל בשתיקה למשך זמן של יותר מ'כדי לגמור את כולו', דהיינו פרק הזמן הנדרש לקריאת ההלל מתחילתו ועד סופו. משך זמן זה משוער אצל כל אדם לפי קצב קריאתו, ואם אינו קבוע – יתכן שהזמן נמדד לפי קצב הקריאה הנוכחית, שקדמה להפסקה. ובדיעבד, אינו צריך לחזור לתחילת הקריאה. אולם, יש אומרים שאם הפסיק מחמת אונס הלכתי, כגון שהמקום לא היה נקי, עליו לחזור לתחילת הקריאה; ורצוי לנהוג כן, אבל אסור לחזור ולברך.
[שו"ע תכב, ה, ומשנ"ב כד-כה; וראה שעה"צ כד; ביאורים ומוספים דרשו, 26 ו־28; וראה משנ"ב סו, כו]
מי שדילג מילה ב'הלל' של ראש חודש – האם צריך לחזור ולקוראו?
ב'הלל' נאמר: "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'", ודרשו חכמינו ז"ל, שכשֵׁם שהשמש הולכת כסדרהּ ממזרח למערב, כך ההילול, כלומר, קריאת ההלל, צריך להיות דווקא כפי הסדר שבו נכתב בתהילים. ולכן, אם דילג פסוק או מילה, ונזכר בכך בטרם סיים את ההלל – עליו לחזור למקום הדילוג, כדי לקרוא משם והלאה את ההלל כסדרו.
ואם לא חזר למקום הדילוג, אלא קרא את הפסוק במקום שנזכר, או שלא קראוֹ כלל, וכבר בירך את הברכה שלאחר ההלל – בימים שבהם קוראים הלל שלם, יחזור ויקרא את ההלל בברכה. ובימים שבהם מדלגים בהלל, כגון ראש חודש, אם דילג פסוק, יחזור ויקרא את ההלל ללא ברכה; ואם דילג מילה, אינו צריך לחזור ולקרוא, (אך אם קרא מילה שלא במקומה הנכון, ראה במקורות).
ואם החליף רק את סדר הפרקים (ראה הפניה במקורות), אך כל פרק בפני עצמו קרא כסדרו – אף בימים שקוראים בהם הלל שלם, יחזור על הקריאה ללא ברכה.
[שו"ע תכב, ו, משנ"ב כו-כז, שעה"צ כח, וביה"ל ד"ה למפרע; וראה עוד שם; ביאורים ומוספים דרשו, 31-32; וראה פר"ח ו, ומשנ"ב תפח, ה]
מה הקשר בין איסור הישיבה בעזרה לקריאת ה'הלל'?
ה'הלל', הוא מעין 'עדות', כביכול, על שבחי השי"ת, והניסים והנפלאות שעשה עמנו. ולפיכך, יש לקוראו בעמידה, כדין עדות בבית דין, הנאמרת בעמידה. ויש אסמכתא לדבר בתהילים: "הַלְלוּ עַבְדֵי ה', שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ", וכפי שאכן היו קוראים את ההלל בחצרות בית ה', בעזרה, בשעת הקרבת הפסח – בעמידה, שהרי אסור לשבת בעזרה.
ועמידה תוך הישענות על דבר מה במידה כזו שאם ינטל הַמִשְׁעָן יִפּוֹל העומד – יש אומרים שאינה נחשבת כעמידה, ויש אומרים שנחשבת כעמידה; והלכה כדעת המקֵלים, משום שעל פי מקור הדין האמור לעיל, אין להחמיר בו יותר מאשר באיסור הישיבה בעזרה, ועמידה באופן זה בעזרה – מותרת. אולם, יתכן שלכתחילה יש להחמיר בדבר. ועמידה תוך הישענות קלה, באופן שאם ינטל הַמִשְׁעָן לא יפול – נחשבת כעמידה לכל הדעות.
ובדיעבד, אף אם קרא את ההלל בישיבה, יצא ידי חובתו; ואדם חלוש שקשה עליו העמידה, רשאי לשבת אף לכתחילה.
[שו"ע תכב, ז, משנ"ב כח, וביה"ל ד"ה מעומד; ביאורים ומוספים דרשו, 36]