נתינת הפת עבור 'עירוב חצרות'
* אם אחד מדיירי החצר לא נתן פת עבור 'עירוב החצרות', הריהו מבטל בכך את כל העירוב; אולם, הדר בבית אשר בו הניחו את פת העירוב, אינו צריך לתת פת עבור העירוב.
* שתי חצרות שביניהן מספר בתים, הפתוחים זה לזה, והן מעורבות זו עם זו – דיירי הבתים שבין החצרות אינם צריכים לתת פת עבור העירוב.
* שתי חצרות, שביניהן שני בתים, וכל אחת מעורבת לעצמה – אם כל אחת מהן הניחה את פת העירוב בבית הסמוך לחצר האחרת, שני העירובים אינם חלים.
'עירוב חצרות' בשתי חצרות זו לפנים מזו
* שתי חצרות זו לפנים מזו, אשר החיצונה פתוחה לרחוב, והפנימית פתוחה לחיצונה – אם בחצר הפנימית לא עירבו 'עירוב חצרות', הרי היא אוסרת את החצר החיצונה, אף אם עשו בה עירוב חצרות.
* בהמשך לאמוּר: חצר פנימית אוסרת את החיצונה רק כשהמעבר דרך החיצונה היא אפשרות היציאה היחידה ממנה אל הרחוב.
* חצר פנימית שעירבה עירוב חצרות לעצמה – למרות שיש לדייריה רשות ל'דריסת הרגל' בחצר החיצונה, ולא עירבו עירוב משותף עם דיירי החצר החיצונה – אינה אוסרת את החיצונה בכך.
'ביטול רשות' לצורך 'עירוב חצרות'
* מי שאינו רוצה לתת פת עבור 'עירוב החצרות', או ששכח, יכול לעשות 'ביטול רשות', שעל ידו הוא הופך למעֵין אורח, ואורח אינו צריך להשתתף בפת העירוב. ומהו 'ביטול רשות'? שיאמר בפיו: "רשות ביתי וחצרי מבוטלת לפלוני, ולפלוני, ולפלוני", ואם הזכיר ב'ביטול הרשות' רק את אחד מדיירי החצר, או את חלקם, אך לא את כולם – פעמים שאין הביטול מועיל, והעירוב בטֵל. ואם הביטול נעשה בנוסח סתמי: "רשותי מבוטלת", וכל שכן אם אמר במפורש: "רשות חצרי" – לא ביטל את ביתו, כי אם את חלקו היחסי בחצר; ולפיכך, מותר לטלטל מבתי שאר הדיירים לחצר, ולהיפך, אבל אסור לטלטל מהחצר לביתו של המבַטל, ולהיפך.
* אם שניים מדיירי החצר או יותר לא השתתפו בפת של עירוב החצרות – יכולים הם 'לבטל את רשותם' לגבי שאר דיירי החצר; ברם, באופן זה אין מבַטלי הרשות נחשבים כאורחים בחצר, כיון שהם רבים; ולכן, להם עצמם אסור לטלטל בחצר ובבתים על סמך העירוב. וכמו כן, חצר שדרים בה שני אנשים בלבד, ולא עירבו זה עם זה – האחד יכול לבטל את רשותו לחבירו, ואזי נחשבים הבתים והחצר כרשותו של חבירו, ואינו צריך עירוב; אך המבַטל עצמו אינו נחשב כאורח, כיון שהוא יחיד מול יחיד, ואסור לו לטלטל על סמך ביטול הרשות. ויש חולקים וסוברים שיחיד המבטל את רשותו לגבי יחיד נחשב כאורח.
שפיכת מים ברשות היחיד בשבת
* שפיכת מים ב'כוחו' מרשות היחיד לרשות הרבים, באופן שבו יש למוציא עניין בכך, אסורה. וחכמינו ז"ל שיערו שאדם עשוי לצבור כמוּת של 'סָאתַיִים' מֵי שופכין לְיום בממוצע. ועוד שיערו, שקרקע ששטחהּ קטן משש עשרה אמות רבועות, אין כמוּת זו נבלעת בהּ, והיא הופכת להיות בוצית ומטונפת, ולכן בעל הקרקע מעדיף שהמים יֵצאו לרשות הרבים. וזהו האופן שבו אסרו שפיכת מים ב'כוחו'. אולם, בקרקע שיש בשטחהּ שש עשרה אמות רבועות, שסאתיים מים נבלעים בהּ; וכן בקרקע שיש בהּ גומה המכילה סאתיים – אין לבעל הקרקע עניין בכך שהמים יֵצאו לרשות הרבים, וממילא אין לחשוש שישפכם ישירות לרשות הרבים, ולכן לא אסרו שפיכת מים בהן.