"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ז, כ')
מבאר ה'אור החיים' הקדוש וזו לשונו: "ואולי שירמוז באמרו 'תצוה' על דרך אמרם ז"ל, כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה. ולזה רבותינו ז"ל היו קוראים זה לזה 'משה', כי הוא זה המדבר בבחינת נפש הלומדת תורה. והוא אמרו: 'ואתה תצוה', על דרך אמרו: 'כי מלאכיו יצוה לך', שהוא לשון צוותא, ליווי לאיש ישראל הנכבדים.
"וכבר ידעת כי אין חשיבות אלא באמצעות עסק התורה, ובחר ה' לרמוז רמז זה במצוות שמן, כי הוא בחינת התורה, שהוא אור העולם".
כשאדם לומד תורה ועמל בה – משה רבינו מדבר מתוך גרונו! משה מלווה כל איש נכבד מישראל, ונמצא בצוותא איתו.
ומיהו האיש הנכבד? אומר ה'אור החיים': "וכבר ידעת כי אין חשיבות אלא באמצעות עסק התורה". ולא זו בלבד אלא שחז"ל (עבודה זרה לה ע"א) דורשים את מאמר הכתוב: "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" (שיר השירים א', ב'), על תלמיד חכם העוסק ביינה של תורה, שהקב"ה מנשקו על פיו.
מובן, אפוא, כי איש ישראל הנכבד הוא איש ישראל העוסק בתורה, ונמצא בצוותא עם השכינה ועם משה רבינו המלווה אותו ומדבר מתוך גרונו.
בדרך הטבע לא היה צריך להיות קיום לעם ישראל, כשם שבדרך הטבע אין קיום לכבשה אחת בין שבעים זאבים. בכל דור ודור עומדים שונאינו עלינו לכלותינו. הדבר היחיד שמחזיק את עם ישראל הוא לימוד התורה. התורה הקדושה הנלמדת בישיבות הקדושות, היא-היא ששומרת ומגינה עלינו. "אם לא בריתי יומם ולילה" – בלי התורה הקדושה הנלמדת יומם ולילה – "חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו ל', כ"ה).
הגמרא (פסחים נ ע"א) מספרת על רב יוסף, בנו של רבי יהושע בן לוי, שחלה ונפטר. הוא היה כבר בעולם האמת, וחזר משם.
כששב לחיים אמר לו אביו: "מאי חזית?" מה ראית בעולם האמת?
אמר לו רב יוסף: "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה!".
אמר לו אביו: "בני, עולם ברור ראית!". העשירים, ה'מאכערים', בעלי תפקידי המפתח, שהיו עליונים כאן בעולם הזה, יהיו שם למטה.
הוסיף האב ושאל: "ואנן היכי התם?" – איזו חשיבות יש ללומדי התורה בעולם העליון?
אמר לו רב יוסף: "כי היכי דאיתו אנן הכא – הכי איתינן התם". לומדי התורה חשובים גם כאן וגם שם. רק גדלות בתורה היא הגדלות האמיתית! הגדול בתורה כאן בעולם הזה, הוא הגדול והעליון בעולם הבא.
כאן בעלמא דשיקרא נאלצים החכמים להדפק על פתחם של עשירים. בפעם הראשונה בעל הבית אומר למשרתת לפתוח ולהגיד שהוא לא נמצא בבית… למחרת – בזמן שהוא יושב ולוגם כוס קפה וקורא עיתון – הוא מורה לה לומר שהוא באמצע ישיבה דחופה… ורק ביום השלישי מואיל הוא בטובו להכניסו, ולתרום לו מאה ושמונים דולר, או אפילו חמש מאות דולר, כשהוא טופח לעצמו על השכם על נדיבות ליבו…
שוטה שבעולם! למה לך להמתין עד אחר מאה ועשרים שנותיך כדי לראות עולם ברור? תבין היטב: אתה חי בזכותו ולא הוא בזכותך! אמנם הוא דופק על הדלת שלך, אבל דע לך: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני", וזאת למרות ש"חנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת".
אומר לנו ה'אור החיים' הקדוש: "וכבר ידעת כי אין חשיבות אלא באמצעות עסק התורה".
אנחנו עוורים, טחו עינינו מראות. הארון נושא את נושאיו, הארון אינו צריך שיישאו אותו. כל השאלה היא למי תהיה הזכות להינשא מעלה מעלה על יד הארון, בעת שיראה לו כי הוא נושא אותו. מי יזכה לתרום מכספו לעולם התורה, ועל ידי כך לזכות ולהתברך בברכות התורה.
התורה מכבסת את הנשמות
אני עדין זוכר היטב את התלאות שעבר רבי אהרן קוטלר זצ"ל, בעת שהקים את הישיבה בליקווד. היה עליו להילחם בכל התזות שרווחו באותה תקופה בארצות הברית. אנשים האמינו ב'כוחי ועוצם ידי'. אם תעבוד – יהיה לך כסף! לא תעבוד – לא יהיה לך כסף! משום כך הם האמינו בחובה ללמוד לימודי חול, כדי לרכוש השכלה ומקצוע.
והנה מגיע יהודי, ניצול שואה, ואומר להם: "אין מקום מיותר בראש, במקום שאפשר להכניס בשר, לא מכניסים ירקות! תלמדו תורה! תשלחו את הבנים שלכם לישיבות קדושות על טהרת הקודש! לימודי חול לא באים בחשבון! לכולם תהיה בעזר ה' פרנסה. 'נער הייתי גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב'. אפשר להיות מורים, מגידי שיעורים, רבנים ודיינים, ובחסד ה' להתפרנס!".
אנשים לא הבינו אותו. הוא כתת את רגליו במסירות נפש עצומה, כדי לגייס כספים להחזקת הישיבה שפתח. היה צריך לגייס כוחות גדולים כדי לשכנע את העשירים לתרום מכספם לישיבה. חצי שבוע הוא היה בישיבה בליקווד, ומסר שיעורים כסדרם מדי יום. וחצי שבוע – מיום שני ועד חמישי – הוא היה נוסע לגייס כספים. הוא פתח את הישיבה עם מתי מעט שהתרבו אט אט. ובימיו מנתה הישיבה מאה בחורים ואברכים.
מי היה מאמין שיגיע יום בו ילמדו בישיבה ובסניפיה ארבעת אלפים בחורים, ועוד שלושת אלפים אברכים, והתורמים יתמקחו ביניהם מי יחזיק את ישיבת ליקווד. הם ראו בחוש, מיששו ממש בידיים, שמי שמחזיק את ליקווד מתעשר. רבי שניאור קוטלר זצ"ל, בנו של רבי אהרן, לא היה זקוק לדפוק על פתחם של נדיבים. הם דפקו על פתחו, והתחננו שיקבל מהם…
מסיים ה'אור החיים' ואומר: "ובחר ה' לרמוז רמז זה במצוות שמן, כי הוא בחינת התורה, שהוא אור העולם". כמו שהשמן מאיר, כך גם התורה מאירה את לומדיה. התורה מעדנת ומאצילה את לומדיה. אפשר להביט בפניו של בן תורה, ולראות אותן מאירות!
זכורני שפתחנו ישיבה לבחורים מרוקאים במונסי. הבאנו ממרוקו קבוצה בת חמישה עשר בחורים עם מדריך. הם בקושי ידעו לקרוא, אבל רבי אברהם בדוש זצ"ל עשה עבודה נפלאה. במשך שלושה חודשים הם כבר ידוע שנים עשר דפים ב"שניים אוחזין", ועוד שלוש מסכתות משניות בעל פה. ניתן היה לראות בחוש, משבוע לשבוע, שינוי במראה פניהם. התורה יצקה להם אור על הפנים! מי שלא הסתכל עליהם כל השבוע – היה מבחין משבת לשבת בפנים אחרות המאירות באור בהיר…
על פי זה חשבתי לבאר את מאמר הכתוב: "כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה" (בראשית מ"ט, י"א). איך מכבסים ביין? הרי כשמכבסים בגדים ביין, הם רק מתלכלכים יותר ויותר? אלא כבר כתב ה'אור החיים' (שם) שהכוונה ליינה של תורה. איך מכבסים ביינה של תורה? כשלומדים עוד ועוד תורה, הפנים מתבהרות, מאירות וקורנות!
"כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה" וניצוץ זה מאיר ומפיץ אור יקרות!
(מתוך הספר 'אריה שאג' על שמות)
2/120