וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ (מתוך ההפטרה: מיכה ו, ח)
גדולי ישראל בכל הדורות, כשם שהיו מופלגים בתורתם – היו מופלגים בענוותנותם.
רש"י הקדוש חיבר את פירושו על התורה כולה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. את פירושו על כל התלמוד הבבלי הוא לא חיבר כספר שלם, אלא קונטרסים קונטרסים (לכן בעלי התוספות כינו את פרוש רש"י – 'הקונטרס').
במשך שנים הוא נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר, והיה לבוש כהלך עני. הוא היה אלמוני לגמרי, איש לא הכיר את גדלותו בתורה. הוא היה פוקד את בתי המדרש שבהם ישבו תלמידי החכמים ועסקו בתורה. הוא ראה באיזו מסכת הם עוסקים, והיה משאיר להם קונטרס של פרושו על אותה מסכת. תלמידי החכמים היו מעיינים בקונטרס ומתפעלים מן הדברים, אך לא ידעו מיהו מחברם.
באחת הפעמים הגיע רש"י לעיר אחת, שם הכירו אותו ואת גדלותו. הוא ניסה לחמוק, אך הרב שלח שני תלמידים שילכו לחפש אחריו. אמר להם הרב: "הוא יתנכר אליכם, אבל אל תניחו אותו עד שתמצאוהו ותביאוהו אלי". חפשו ומצאו אדם עני, פשוט שבפשוטים. כך נדד רש"י במשך כעשר שנים, עד שהשלים את כל חיבורו. חיבורו התקבל על כל חכמי דורו ונודע שמו, והוא האיר בתורתו את העולם כולו. רק אז שב לעירו והקים בה ישיבה, ולימד תורה והעמיד תלמידים.
●●●
כל המושג של 'פרסום' הוא מצד הטומאה. לכן מעלתם של ישראל היא הצניעות והפנימיות, ככל שהצניעות רבה יותר- שם תמצא יותר תורה ויותר יראת שמים.
ל"חתם סופר" זצ"ל היה תלמיד שאת מעשיו היה עושה בקול רעש ובצלצולים, היה בו דחף לפרסם את מעשיו, שידעו כולם כמה הוא חכם וצדיק גדול… הדבר היה למורת רוח לרבו ה"חתם סופר", אך הוא לא העיר לו על כך. כאשר ה"חתם סופר" היה פוגש אותו, היה שואל אותו "מה השעה?"…אחד התלמידים הרהיב עוז לשאול את רבו לפשר הדבר, אמר ה"חתם סופר": "לשעון יש מנהג של קבע – כל חצי שעה הוא משמיע צלצול ומכריז: 'הנה אני'… גם התלמיד הזה כל דף גמרא שלומד – הוא מצלצל ומכריז: 'הנה אני!'"… סוף דבר, אותו תלמיד יצא לתרבות רעה, ונהיה אחד מראשי הניאולוגים בהונגריה.
●●●
מו"ר אבי ז"ל נהג ללכת מידי יום לכותל המערבי להתפלל שם מנחה וערבית. היה נוהג לקחת אתו את סידור הרש"ש ולהתפלל מתוכו, עם כל הכוונות הנשגבות. הסידור היה עטוף במעטפה שהסתירה את תוכנו. הוא היה עומד בפינה, הסידור היה סגור לחצאין, וכך היה מתפלל בו במשך כחצי שעה.
אחד המתפללים הסתקרן לדעת מהו הספר שמו"ר אבי קורא מתוכו. הוא התקרב אליו והציץ מקרוב בספר. מו"ר אבי הבין מה רצונו של אותו אדם… מיד סגר את הסידור והפכו על צידו, שלא יוודע מהו הספר. אך ההוא התעקש והטה את ראשו לראות את צידו השני של הספר, אולי כך יגלה מהו הספר הזה… נטל מו"ר אבי את הסידור והכניסו לתוך חלוקו, והמשיך להתפלל. אמר: "ויתרתי על תפילה עם כל הכוונות הנשגבות, ובלבד שלא יראו אותי מתפלל מתוך סידור הרש"ש ויאמרו: 'איזה צדיק גדול'"…
ה"פלא יועץ" כותב כי מעשים והנהגות הנעשים מצד ההלכה – רשאים לעשות בפומבי, אבל 'מילי דחסידותא', הנהגות של חסידות – יעשו אותם בצנעה ובהסתר ולא בפרסום ובפרהסיה.
רצונך להיות חסיד? אדרבה, תהיה חסיד ותתחסד עם קונך. רצונך להחמיר? מצוין, אבל תחמיר על עצמך. אל תעשה לכך פרסום!
כותב הרב חיד"א, ומקורו מן הזוהר: אם אדם מפרסם את מעשיו – קיבל בכך את שכרו בעולם הזה, ואת העונש על היוהרה יקבל בעולם הבא. נורא ואיום! לא זו בלבד שבעולם הגמול לא יקבל שכר על מעשיו, אלא עוד יענש עליהם, בר מינן.
לעומת זאת, מי שמסתיר את מעשיו, הקב"ה שומר עליו ומסתיר אותו מהחיצונים, שנאמר (תהילים ק"א, ב'-ג'): "אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי.. עושה סטים שנאתי לא ידבק בי". זה שהצפין והסתיר את מעשיו בעולם הזה, יתקיים בו (שם ל"א, כ'): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", את שכרו הוא יקבל לעתיד לבוא, אשריו ואשרי חלקו!
(מתוך דרשות שלוקטו בספר 'דורש ציון')