"וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב" (במדבר ט, ז)
הספרי מביא על פסוק זה את דברי חז"ל: "ויאמרו האנשים ההמה אליו" – מגיד שהיו בני אדם כשרים וחרדים על המצוות.
חלק עיקרי בעשיית המצוות, היא השמחה שבעשיית המצוות, לעשות את המצוה כדבר החפץ בו מאד ושמח בו, ולא כדבר שאין לעושה שום חפץ ושמחה בעשייתו, ובכל הזדמנות שיוכל להפטר מהמצוה הרי שירגיש רווחה מהעול שירד ממנו. וכבר ידוע מה שאמר האר"י הקדוש על עצמו (כתבי האריז"ל והובא במשנ"ב סימן תרסט סקי"א) ש'כל מה שהשיג היה על ידי שמחה של מצוה'.
בגמרא מסופר על אומות העולם שיבואו לעתיד לבוא אל הקב"ה ויאמרו לו תנה לנו מצוה ונעשנה, אמר להם הקב"ה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו', מיד כל אחד ואחד נוטל עצים והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה כבתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא. ומביאה הגמרא להקשות והרי כדין עשו אומות האולם שיצאו מהסוכה כיון שהקדיר עליהם חמה מצטערים הם ופטורים מן הסוכה? ומתרצת הגמרא שאף שפטורין הם, אינם יוצאים בכבוד מהסוכה אלא מבעטים בה.
יהודי וגוי יוצאים מן הסוכה בגלל השרב הנורא, ולשניהם אותה סיבה הפוטרת אותם ממצות סוכה, שהרי מצטער פטור מן הסוכה, אך האופן שהם נוטשים את הסוכה מלמד עד כמה רחוקים הם זה מזה בדרגתם הרוחנית, הגוי רואה בפטור ההלכתי גורם המעניק לו הזדמנות להפטר מעול המצוה, אי לכך יציאתו מן הסוכה פרועה וגסה והוא מבעט ויוצא. היהודי לעומת זאת, מצטער על שנשללה ממנו הזדמנות לקיים עוד מצוה, ולכך הוא יוצא מהסוכה נכנע כאחד שרצה למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון בפניו.
עד כדי כך חשובה העבודה של עשיית המצות בשמחה, שהתורה נתנה על זה לאו מיוחד "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" שהרי העושה את המצוות בשמחה מראה בזה על היותו עבד נאמן לה' יתברך, לעומת העושה את המצוות כעול ומשא אשר אין בהם חפץ, הרי מראה זלזול וניתוק מקרבת ה' שהיא יסוד עבודתו של האדם עלי אדמות.
***
בספר מאיר עיני ישראל (ח"ד) מביא סיפור נפלא שסיפר רבי משה דבראשווילי זצ"ל זקן החכמים של יהדות גרוזיה שהיה תלמיד ישיבת ראדין, וכך הוא סיפר: בשנות לימודי בישיבה פעם אחת למדתי משמר בליל שישי במשך כל הלילה, עזבתי את בית המדרש בשעה מאוד מאוחרת ללכת לחדרי, בחוץ היה סוער מאד קור ושלג שלא פסק לרדת, כשעודני ממהר בדרכי הבחנתי לפתע מרחוק בדמות אדם שהולך ברחוב הלוך ושוב ומדי פעם מרים ראשו לעבר השמים, מראה כזה של אדם המשוטט ברחוב בשעת ליל כה מאוחרת כשהשלג יורד והקור כל כך חזק הטיל בי פחד של ממש וכמעט החלטתי לסור תיכף על עקבותי ולשוב לישיבה, אך בכל זאת התחזקתי והלכתי הלאה, כשהתקרבתי ראיתי להפתעתי כי הדמות הזו היא לא אחר מאשר מרן החפץ חיים, כשראני החפץ חיים הוא גער בי בחוזקה: באמצע הלילה ובקור שכזה? לך מיד לחדרך לישון!
רצתי מיד לחדרי שהיה בבית אחותו של החפץ חיים שהיתה מכלכלת אותי בכל, ואצלה היה מקום אכסנייתי, בבוקר סיפרתי לה את המעשה וראתה כי אני מתפלא עד מאד על מעשהו של החפץ חיים, ואז היא אמרה לי מה אתה מתפלא זה שלשה לילות שהוא מסתובב בחוץ בקור ובשלג ומחכה שהלבנה תתגלה כדי שיוכל לברך את ברכת הלבנה…
גדולי ישראל גם במקרים אשר עשיית המצוה היתה בגדר אונס ממש, לא שמחו על הפטור מ'העול' שנקרה לידם, אלא המשיכו בכל עוז לחפש אולי הזדמן להם בכ"ז לקיים המצוה – מגיד שהיו אנשים כשרים וחרדים על המצוות.
***
מנהג מעניין היה לו למרן הגאב"ד מפוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, שהרי ידוע שבכל ימות השנה היה טרוד מאד בענייני הישיבה, ובכל זאת היה מנהגו מידי שנה בערב סוכות שהיה עוזב את כל ענייניו כמה ימים קודם החג והיה נוסע לשוק של ארבעה מינים שהיה אז בתל אביב על יד בית הכנסת הגדול, והיה הולך שם ומביט ומתבונן בשוק באנשים הקונים ובודקים את ארבעת המינים, ואף שלעצמו לא היה קונה לעצמו כלום, כי היו מביאים לו ד' מינים מהודרים.
כששאלוהו לסיבת ופשר מנהג זה, אמר שהוא מתפעל ומתרגש לראות כיצד יהודים מחבבים את המצוות וזו עיקר מטרת נסיעתו לשם, לראות כיצד ישראל מחבבים את המצוות וטורחים ובודקים אתרוג שהוא מהודר יותר ולולב מהודר יותר והדסים מהודרים, ולבו מלא גיל ושמחה בראותו חביבות המצוות של ישראל הקדושים הטרודים והזהירים במצוות, והכנות הללו לקיום המצוות מילאו את לבו בשמחת גיל וחדוה.
וסיפר הגר"פ שרייבר שהוא זוכר שאדם אחד שאל אותו שבהיותו קטן היה גר על יד השוק והיה לו הדבר פלא בראותו בכל יום את הרב מפוניבז' בשוק של הלולבים ולא היה קונה לעצמו כלום ולא הבין לשם מה הוא מגיע הנה בכל יום, אבל היום הוא יודע את סיבת הדבר, היה זה מחמת חביבות מצוות של ישראל, עצם המראה הנלבב הזה מחזק ומרומם לעבודת ה' בשמחה.