הגרי"א שוורצמן שליט"א, ראש ישיבת ליקווד בירושלים הביא את המעשה הנ"ל, המובא בספר "קנין תורה":
סיפר הרב שלמה הופמן ז"ל, פסיכולוג חרדי שהתגורר בבית וגן בירושלים, שבבקרו של ערב חג הפסח, הוא הגיע לבית הכנסת, והמתפללים קידמו פניו בשמחה: "זכית! אורח גדול היה אצלך!"
"מי?" תהה הפסיכולוג.
"הרב שך היה אצלך! אבל מדוע הסתובב בחצר שעה כה ארוכה?"
"הרב שך?! לא יכול להיות, אתם ודאי טועים!" אמר נחרצות. רק כשהבטיחו לו נאמנה שאכן ראו את מרן זצ"ל בחצר ביתו, חדרו הדברים לתודעתו. בחרדה תפס בשתי ידיו את ראשו: "אבוי לי! אני הוא שאמרתי לו שלא יעלה. לא הרשתיו להכנס לביתי!"
המתפללים הביטו בו בתמיהה, והוא לא ידע את נפשו מרוב צער.
ביום הראשון של חול המועד נסע הרב הופמן לבני ברק, לבקש מחילה. מרן זצ"ל קבל פניו בשמחה: "לא אתה הוא שצריך לבקש מחילה, אני הוא שצריך לבקש ממך!"
והסביר: "בליל בדיקת חמץ בא אלי בחור, וראיתי שזקוק הוא לטיפול דחוף. טלפנתי אליך, אף על פי שידעתי שאתה טרוד בזמן כזה. הצעתי לבוא עם הבחור, ואתה אמרת שאין צורך, שלא אבוא, אתה מוכן לבוא לכאן.
לכך לא הסכמתי, לא רציתי להטריחך. לפיכך אמרתי שהבחור יעלה לבדו, והסכמת. אבל לא רציתי לשלוח את הבחור לבדו, חייבים היו ללוותו. ולבקש מאחרים – זה לא הזמן, כולם טרודים. אני אדם זקן, ואין לי הרבה לנקות ולסדר. ולכן נסעתי עמו, וכדי שלא להביך אותך, שלחתיו אליך לבדו ובינתיים טיילתי בחצר הירושלמית הנעימה וחשבתי בלימוד – ממש תענוג. באמת תודה…"
(סיפורים נפלאים)