השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
שליח שהניח עירובי תחומין עבור שני אנשים על אחד מבעו"י ועל אחד בבהשמ"ש מה דין העירוב? • מהו הנוסח שצריך לומר בהנחת עירובי תחומין? • האם האמירה מעכבת? • מה הדין כאשר יו"ט ושבת סמוכים ורוצה להניח שני עירובי תחומין שכל אחד מהם הוא לרוח אחרת? • ומתי צריך לבדוק אם התליע או התקלקל העירוב? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ד' סימן תט"ו סעיף ג' – סימן תט"ז סעיף א' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה
שני אנשים ששלחו שליח שיערב עבורם עירובי תחומין, על אדם אחד עירב השליח מבעוד יום כדין, ועל השני עירב בבין השמשות, זה שעירב עליו מבעו"י, נאכל העירוב, כיוון שהעירוב צריך להיות קיים בכניסת השבת או בכניסת יו"ט, ואם אינו קיים, אינו חל, ועירוב שאבד בבין השמשות, הדבר ספק, האם בין השמשות שייך ליום הבא, ואז העירוב נאכל לאחר כניסת השבת או יו"ט, או שבין השמשות שייך ליום שעבר, ואז אם העירוב נאכל או אבד בבין השמשות, העירוב לא חל, וכלפי השני שהניח השליח את עירובו בבין השמשות, הדין הוא, שאם בין השמשות שייך ליום הקודם, העירוב חל, ואם בין השמשות שייך ליום הבא, העירוב לא חל, נמצא א"כ שיש כאן שני אנשים, ביחס לאיש הראשון, כדי שהעירוב שלו יחול, אנחנו צריכים לומר שבין השמשות שייך ליום הבא, כי העירוב שלו הונח מבעו"י ונאכל בבין השמשות, וביחס לאיש השני, צריך לומר שבין השמשות שייך ליום הקודם, כי אם הוא שייך ליום הבא, העירוב שלו הונח בכניסת שבת ואינו חל, א"כ יש כאן שני אנשים, שבכדי שהעירוב שלהם יחול, צריך לומר להם שני דברים הפוכים, לראשון צריך לומר שבין השמשות שייך ללילה, ולשני שהעירוב שלו הונח בין השמשות, צריך לומר שבין השמשות שייך ליום, ולכן אומר השו"ע, שביחס לכל אחד ואחד מהם קובעים את דין בין השמשות כדי שהעירוב יחול, וטעם הדבר אומר המ"ב, שכיוון שזה מילתא דרבנן, נקטינן להקל, ויש חולקים, וסברתם, שדווקא הראשון קונה את העירוב ולא השני, כיוון שביחס לראשון מעמידים את העירוב בחזקתו, שהרי ביחס אליו העירוב הונח כדין מבעו"י, ואנחנו מסתפקים, האם העירוב נשאר בכניסת השבת או לא, ותולים אותו על חזקתו שהוא נשאר קיים, וביחס לשני הספק הוא, האם בכלל הונח כאן עירוב, כי עירוב שהונח בכניסת השבת, אינו חל בכלל, ממילא אין לנו חזקה לתלות את העירוב, והעירוב לא חל.
כשמניח עירובי תחומין, מברך 'אקב"ו על מצות עירוב', ואע"פ שאין עליו ציווי להניח עירובי תחומין, שהרי אם אינו רוצה ללכת מחוץ לאלפיים, אין צריך עירוב, ומהו הנוסח 'וציוונו'? בכ"א שייך לומר כך וכמו בשחיטה, שהרי אדם אינו מצווה לשחוט, אלא אם רוצה לאכול בשר, צריך לשחוט, וכך בעירוב, שאם רוצה ללכת חוץ לתחום, יניח עירוב, וזה כבר מספיק בכדי לומר 'וציוונו'.
אומר המ"ב, שהברכה אינה מעכבת, אבל האמירה מעכבת, ולא צריך לומר את הנוסח המופיע בשו"ע 'בזה העירוב יהיה מותר לי לילך למקום פלוני אלפיים אמה', אלא מספיק נוסח קצר כמו שמביא המ"ב, שאומר 'יהא זה לעירוב', ומהני בדיעבד, וכל זה כאשר מערב בפת, אבל אדם שמערב ברגליו, אינו צריך לומר, אלא עצם הדבר שהוא שוהה שם בכוונה כדי לקנות שביתה, זה מועיל גם ללא אמירה. והנוסח המופיע בשו"ע 'מותר ליל לילך למקום פלוני', מביא המ"ב שבלבוש הנוסח הוא, 'לילך למחר למקום פלוני'.
יו"ט ושבת הסמוכים אחד לשני, או שני ימים טובים של גלויות, הם נידונים כשני ימים נפרדים, ואדם יכול לערב ביום הראשון לרוח פלונית, וביום השני לרוח אחרת, ואע"פ שבשבת אחת א"א לערב חצי שבת לרוח זאת וחצי שבת לרוח אחרת, בכ"א בזה אפשר, כיוון שהם נידונים כשני קדושות ואין קשר ביניהם.
יכול להניח שני עירובין בכניסת היו"ט הראשון, אחד לצפון ואחד לדרום, ואינו צריך להחליט עכשיו באיזה יום מהימים הוא הולך לדרום, ובאיזה יום הוא הולך לצפון, אלא יכול להחליט ביו"ט עצמו, ואז הוברר הדבר שבכניסת היו"ט הוא קנה שביתה לאותו מקום שרוצה ללכת, וכן אין צריך לערב שני עירובין לשני הימים, אלא יכול לערב עירוב אחד, ואז לומר במשך הימים טובים, באיזה יו"ט הוא רוצה לסמוך על העירוב שהוא הניח, וביום השני הוא כבני עירו, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח כמו שאר בני העיר.
שני ימים טובים של ראש השנה, הם כיום אחד ארוך, והם קדושה אחת, ולא יכול לערב ביום הראשון לרוח זו וביום השני לרוח אחרת, כמו שביום אחד הוא לא יכול לערב חציו לרוח זו, וחציו לרוח אחרת, וכן יכול אדם להניח מראש עירובי תחומין, ולהחליט שזה רק לשבת הראשונה ולא לשבת השנייה, ויכול להחליט גם שזה יהיה לכמה שבתות, אבל בזה צריך לבדוק את העירוב שהוא לא התליע, אלא הוא ראוי לאכילה, כי צריך שהעירוב יהיה קיים בבין השמשות, ובפרט בימי הקיץ, צריך לבדוק את העירוב.