"כי אתם באים אל הארץ" (ל"ד, ב')
כבר מילתנו אמורה, שמקום מגוריהם של בני תורה צריך להיחשב כתחום מקודש, וצריך "להגדיל את כבודו, ולהדרו בכל יכולתנו", ובכלל זה לשמור על ניקיונו וטיפוחו.
גם גדולי ישראל ראו בכך נקודת ציון חשובה, ועוררו על כך בדרשותיהם ובדרישותיהם מהציבור. בקטע שלפנינו נצטט את דבריו של הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת השרון.
כאשר הגענו לבית האבלים בימי ה'שבעה' נוכחנו בתופעה מצמררת. המוני המוני המנחמים שפקדו את הבית הגדול הזה, יותר משהזכירו את תאריו ופניני כתריו של הגאון המרא דאתרא זצ"ל, ביכרו להתהדר ב… פתקים שהוסתרו בכיסיהם הפרטיים.
היו אלה פתקים אישיים שקיבלו ממנו בתקופת חייו האחרונה כתשובה לשאלותיהם בעת שכוח הדיבור נמנע ממנו. וככל שהיו המנחמים קרובים יותר ללבו של רבי יעקב כך רבו ותפחו הפתקים והמסרים שנכתבו בהם.
והנה הפלא ופלא, כמעט כל אחד מבעלי התפקידים היה בטוח שהפתק שהוא אוצר בידיו ייצור רושם גדול יותר על בני המשפחה, ולא ידע שפיסת הנייר שחשף האיש שלפניו ולפני פניו הייתה מרעישה עוד יותר…
ואגב, הפתק הכי מרעיש היה זה שנתלה על גבי מיטתו בבית החולים 'לניאדו', ובו נאמר: "מן השמים קיבלתי פרס חשוב, תענית דיבור"…
וכך מוציא כל אחד מקפל בגדו בחרדת קודש את הפתק שנכתב בכתב־ידו של הרב זצ"ל ומקריאו לפני הנוכחים, ורואה בו כצוואה אישית.
הם שומרים על הפתק כעל אוצר הכי יקר המונח בגנזיהם. היו שהספיקו לעטוף את אגרת הקודש בניילון, כדי שלא תשלוט בה לחלוחית עינם הדומעת. מתוך ההתרגשות האוחזת בהם בעת שהם קוראים את המסר מתוך הכתב, הנך למד על החשיבות שהם מעניקים לכל מילה שנכתבה שם.
ברם, אנחנו רוצים להתעכב כאן על פתק אחד ומיוחד, שייחודו נובע גם מפני מעמדו של האיש שהחזיקו בו, ואולי עוד יותר מפני המסר הגלום שם, בין השורות.
פתק זה ניתן לראש עיריית רמת השרון, ומוכיח על הנהגתו הייחודית של רבה הוותיק של רמת השרון, שעוד בחייו הפך לסמל מקודש כמי שנושא על גבו אחריות כבדה של עיר שאוכלוסייתה אינה מוגדרת כשומרי מצוות, ולכן הוריד הרב את עצמו אליהם בצורה מעוררת השתאות.
למרות היותו ענק שבענקים, ומי שאצר בקרבו את כל מכמני התורה, הצליח – עד ימיו האחרונים – להבין לנפש העם, והשכיל לדעת מה הם מבקשים, וכל זאת, כמובן, מבלי להתפשר, ולו כקוצו של יו"ד, על שום חלק מחלקי ההלכה המסורה מדור דור.
הפתק המדובר נכתב כאשר ראש העיר הגיע אל רבי יעקב זצ"ל ובפיו שאלה: "מה הרב רוצה שאני, ראש העיר, אעשה למענו?", או במילים אחרות: מה הדבר החשוב ביותר לרב?
עצם הצגתה של שאלה כזו על־ידי מי שנושא בתואר ראש עיר מוכיחה על ההערכה העצומה שהייתה לגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל בכל שכבות האוכלוסייה בעירו, ממש מקיר לקיר, כאשר הכל ידעו בבירור שהוא רוצה בטובתם ומטרתו העיקרית להחדיר את עניני התורה וההלכה בדרכי נועם נשגבות, שאלמלא שמענו דוגמאות אודותיהן מבעלי המעשים עצמם לא היינו מאמינים שהאדם עליו מסופרים הדברים הוא הגאון הנודע בשערים.
להמשיך לעזור לאנשים
התשובה שהשיב הרב זצ"ל לראש העיר על השאלה הנ"ל שהציג בפניו מלמדת על כך יותר מכל. לכאורה, במצב שנוצר בשנים האחרונות ברמת השרון, כשקהילות רבות מקבלות עליהן עול מלכות שמים וקול התורה הולך ומתגבר ונשמע כאן ברמה 24 שעות ביממה – ואולי יותר מכל, לאור הסיטואציה המיוחדת, המעציבה לכשעצמה, שבה הגיע ראש העיר אל המרא דאתרא, כששני הצדדים הבינו שמדובר בסוג של 'צוואה', ובשל ההערכה הכבירה שזכה לה – היה עליו לבקש את 'יבנה וחכמיה', משהו בסגנון של תגבור תקציבים לישיבות ומוסדות תורה.
אבל הגר"י זצ"ל השיב לשאלתו של ראש העיר באופן שונה לחלוטין. "אם אתה שואל אותי מה הדבר הכי חושב לי אענה: מה שחשוב לי הוא שאוכל להמשיך לעזור לאנשים, בלי טעויות!".
פירוש הדברים הוא, שאינני זקוק ממך למאומה, אני רק מבקש מהשי"ת שיעניק לי את האפשרות "להמשיך לעזור לאנשים, בלי טעויות!".
נורא ואיום למתבונן! אבל בכך לא נגמר הסיפור.
דוגמה ומופת
לאחר שראש העיר קיבל תשובה לשאלתו הראשונה המשיך ושאל: "מה כבוד הרב רוצה לבקש ממני, שאני אעשה כראש העיר?".
גם כאן ממשיך הרב זצ"ל את דבריו הקודמים, ובמענה לשאלת ראש העיר הוא כותב לו בזו הלשון: "לתת הרגשה טובה לכל תושב!". אפס, גם אם תנסו לנחש מה כותב הגאון בהמשך הדברים לא תצליחו.
ההוראה/הבקשה שהייתה בפיו צריכה לשמש דוגמה ומופת למי שנושא בעולה של קהילה בכל מקום שהוא.
"לשמור על הניקיון בכל מקום ציבורי!" – זה מה שביקש גאון הגאונים, שהיה נחשב לאחד מגדולי מנהיגי הדור, מראש העיר שלו. גדולי התורה והחסידות שבאו לנחם פירשו את הדברים באומרם שהשמירה על הניקיון בתקופה כשלנו אין כמוה לקידוש ה' ולמתן אפשרות לקיום נאות של חיי תורה ומצוות.
והנה, מצאנו במסכת כתובות (קיב.) שרבי אבא היה מנשק את אלמוגי הים של עכו (ולפירוש אחר ברש"י, הם סלעי הים) ורבי חנינא היה מתקן את כל מכשולי העיר, ואמוראים נוספים שעשו מעשים מסוימים "מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליהם", כפי שמסביר רש"י. לא ייפלא אפוא שגם הגר"י אדלשטיין זצ"ל הקפיד כל־כך על הדברים הללו.
דבריו של הגאון זצ"ל מבוססים על דברי 'החינוך' שהובאו במקום אחר, על מצוות "ויד תהיה לך וכו' והיה מחניך קדוש". וכך כותב שם 'החינוך': "וראוי להם לעמוד בנקיות, כאשר ידוע ומפורסם שהנקיות מידה מן המידות הטובות המביאה לידי רוח הקודש, וכדדרש רבי פנחס בן יאיר בפרק קמא דעבודה זרה (כ:). וגם יש בזה שבח לאומה, כי יבואו אליהם מלאכי גוי ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף".
ובמלים שלנו, זה נקרא לשמור על הניקיון והנקיות בכל מקום, ובמיוחד בבית ה', שכאשר יגיעו לשם אנשים שלא זכו להתגדל על ברכי החכמים ויראו את המקום נקי ומצוחצח, הרי יגרום הדבר 'שבח לאומה' וקידוש ה' גדול.
האיש קיבל שבץ והחל להתהלך על ארבע ככבשה
לדבר לשון הרע על ארץ־ישראל הוא ההיפך מ'חיבת הארץ'. סיפור מבהיל על אדם שדיבר לשון הרע על הארץ הקדושה מצאנו בקונטרס 'ושמחת בכל הטוב', שם מובא המעשה בשמו של הגה"צ רבי דב סוקולובסקי זצ"ל, שהכרתיו מירושלים כתלמיד חכם גדול ששקל בפלס מאזניים כל מילה שיצאה מפיו, ואם כן ברור שהמקור לסיפור זה הוא אמין.
הגר"ד סוקולובסקי סיפר, שבעיירה מיר חי יהודי אמיד ובעל נכסים והברכה היתה שרויה במעשי ידיו. והנה, ביום בהיר אחד פשטה השמועה שפלוני זה מחסל את כל עסקיו ומוכר מטלטליו ברצותו לעלות לארץ־ישראל.
בבוא היום שבו עזב את מיר התאספו כל בני העיירה להיפרד ממנו, ואף הוא ענה כנגד המברכים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ועלה על הספינה בדרכו ירושלימה.
עברו כמה חודשים והאירוע כמעט ונשכח, אלמלא הופיע לפתע היהודי ההוא בשעריה של מיר. מה קרה? שאלו כל בני העיירה והתאספו בבית הכנסת על־מנת לשמוע את חוויותיו מארץ הקודש.
עלה האיש על הבימה והחל לדבר בשבחה של הארץ הטובה ובשבח יושביה, ועבר לתאר במילים יפות את אווירא דארץ־ישראל ואת נועם זיווה והדרה. ואז, בשיאו של התיאור, התכרכמו פניו של האיש, והוא החל לדבר בקול חלש ועצוב, ואמר:
"למרות כל המעלות שהזכרתי קודם, ברצוני להודיעכם שהחיים בארץ־ישראל הם קשים מנשוא. אין פרנסה, אין אוכל לפי הטף". הוא המשיך ותיאר את הדחק ואת לחץ החיים שבו נתונים אנשי היישוב בארץ־ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר "עדיף להיות כבשה במיר מאשר להיות אדם בארץ־ישראל"!
מנופפים באצבע מאשימה
הדברים אך יצוא יצאו מפיו ולנגד עיני הקהל הרב שנכח במקום התחוללה זוועה: האיש קיבל בו ברגע שבץ מוחי עד שכל גופו נשמט ארצה! ברם, בניגוד למקרי שבץ אחרים, שבהם האדם מתעלף ומאבד את הכרתו, הוא נשאר בהכרה מלאה ורק שריריו התנוונו וקומתו הזקופה הושפלה ארצה.
תוך רגעים ספורים הוא נראה כמי שהולך על ארבע… בהילוך שהזכיר מאוד את צורת הליכתה של ה…כבשה. הברות שונות שיצאו מפיו דמו אף הן לקול פעייתן של הכבשים…
רבי דב סוקולובסקי שחשש כי השומעים יתייחסו לסיפור בספקנות, טרח להדגיש שהוא עוד זוכר שכאשר הלך עם הילדים בני גילו לחיידר במיר, והיו עוברים מול ביתו של האיש ההוא, ראוהו תמיד באותו מצב, דהיינו שהיה מוטל על ברכיו והולך על ארבע ככבשה, ופולט הברות משונות שנשמעו כקולותיה של כבשה.
הילדים, כילדים, היו מנופפים לעברו באצבע מאשימה, ומתריסים כנגדו: "נו, אתה עוד תעז לדבר לשון הרע על ארץ־ישראל?!".
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' – פרשת צו. בעריכת הרב משה מיכאל צורן)