אמרינן במגילה דף ז: אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
ופירש"י: לבסומי – להשתכר ביין.
הרי שעיקר המצווה הוא להתבסם ביין. ולכאורה בענייננו היא ההלכה השנויה במחלוקת הרדב"ז ו"החכם צבי", דהנה כתב הרדב"ז (הו"ד במשנ"ב סימן צ ס"ק כח) שמי שהיה תפוס בבית האסורים, והשר נתן לו רשות לבחור איזה יום שירצה כדי להתפלל עם הציבור, יתפלל אותו יום תכף, ולא יחמיץ המצווה להמתין עד יום הכיפורים, או פורים.
ובשו"ת "חכם צבי" (סימן קו) חולק ומסקנתו שיש לחלק בין מצווה אחת שאפשר לעשותה היום שלא מן המובחר, ולמחר יעשנה מן המובחר, טוב להמתין למחר, ואין בזה משום מעבירין על המצות, כגון ברכת הלבנה שפסק השו"ע (סימן תכו ס"ב) שיש לנו להמתין עד מוצאי שבת דהתם המצווה ההיא נעשית באופן יותר משובח, לכן יש להמתין כדי לקיימה על צד היותר טוב, אבל במצוות שונות אין מעבירין קלה מפני החמורה.
אלא שיתכן שאף ה"חכם צבי" יודה שישתה בפורים מב' טעמים:
א. משום דמצוות שתיית יין של פורים, ומצות ד' כוסות של פסח הם שתי מצוות שונות, ובזה אין מעבירין הקלה מפני החמורה.
ב. משתה ושמחה בפורים הוא מדברי קבלה, שהם כדברי תורה, משא"כ ד' כוסות בפסח שהם מדרבנן.
ומ"מ נראה שיש להשאיר את היין לד' כוסות, מפני שכתב בשו"ת מהרי"ל (סימן נו הו"ד בביאור הלכה סימן תרצה ד"ה חייב) שהא דאמר רבא חייב אדם לבסומי, מצווה בעלמא היא ולא לעכב. ומאידך לענין ד' כוסות כתב השו"ע (סימן תעב סי"ג) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילווה, או ישכיר עצמו בשביל יין לד' כוסות. ועוד כתב ה"שערי תשובה" (סימן תרצה סק"ב) שר' יהודה בר אילעי לא שתי אלא מפסחא לפסחא, וחוגרני צדעי וכו', משמע דבפורים לא שתה, כיון ששתייתו היתה מזיקה לבריאות גופו. הרי שהשתיה בפסח חשובה יותר מהשתיה בפורים.
(חשוקי חמד, מגילה)