"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כ"ו, ג')
"ר"ת 'אבת – 'שתלכו בדרכי אבות" (בעל הטורים)
כאשר נשאל פעם ה'סבא מסלבודקה', מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, כיצד מתמצת הוא את עקר פעליו בחיים? השיב ה'סבא' משפט עמוק ותמציתי: "השתדלתי לחנך את תלמידי כי מוטל עליהם להיות קלוג און גוט!" (חכם וטוב).
את עקר משנתו החנוכית שהנחיל הסבא לתלמידיו, השתית על הצורך לרכוש חכמה וטוב לב. עם שניהם יחד נתן להיטיב עם הבריות!
הגאון רבי מיכל זילבר שליט"א, ראש ישיבת זועהיל, מעיד את אשר ראה במחצת רבו, מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל'. את היחס המיוחד במינו שזכתה לקבל ממנו העוזרת בבית, זאת שהיתה אמונה על מלאכת הנקיון:
מדי פעם הוא היה קורא לה באמצע העבודה, ומבקש ממנה שתנוח מעט. גם הודיע לה באופן כללי, שהוא מאד ישמח אם תעשה את מלאכתה בצורה איטית וקלה, מאשר שתעבוד במהירות ובאופן מכביד ומתיש. זאת למרות שהאיטיות הזאת עלתה לו בתשלום נוסף, משום ששילם לה לפי שעות.
היחס הזה של הענקת כבוד, שרחש הרב אברמסקי לאותה עוזרת, בודאי גרם לה להסתכל בעין אחרת, טובה יותר, על התורה ודרכי הנועם שלה. גישה כזאת, להתייחס בכבוד ראוי לכל אדם בשווה, מבלי לעין מה טבעו ומעמדו, היא זו שמביאה שלום ושלווה בעולם.
טוהר מדותיו של רבי אריה פינקל
במשך השנים זכיתי להסתופף רבות בהיכלו של דודי, הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר-ברכפלד, ומדי פעם לשמוע ממנו ועדים במוסר. השעות המיוחדות הללו במחיצתו אינן נמחות מזכרוני. אישיותו המרוממת, היתה עבור כולנו דוגמא חיה ומוחשית – מהו זוך וטוהר המידות. בו ראינו סמל של שלמות בתורה, בהנהגה, ביראה ובמדות, שכמוהו רוצה הקדוש ברוך הוא שיראה היהודי.
בשיחותיו של רבי אריה, חשנו תמיד כי דבריו יוצאים מלב טהור, מתוך עיבוד עצמי עקבי קודם אמירתן. לכן דבריו עשו רושם כה גדול על השומעים, ונחרטו עמוק בלבבות. האצילות והנועם המיוחדים בצורת מסירת הדברים, אף הם הוסיפו נופך להשראה המיוחדת שהורגשה בסביבתו בעת שמיעת מוסריו ואמריו.
יש לציין, כי בענוותנותו המיוחדת במינה, תמיד הרגיש שאינו ראוי לומר מוסר לאחרים, ונמנע מלהעיר או לתבוע משומעי לקחו על דרגות ומעלות, שלפי רום מדרגתו סבר שאינו אוחז בהן, או שלא רכש בהן מספיק שלימות.
מטעם זה כידוע, סרב רבי אריה בתחילה למלא את מקום אביו, הגאון הצדיק רבי חיים זאב פינקל זצ"ל, מנהלה הרוחני של ישיבת מיר, למסור במקומו את השיחות הקבועות בישיבה. כשדודו, ראש הישיבה, מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, נסה להפציר בו ולשכנע אותו, כי הוא ראוי לאותה משרה רמה, הצליח רבי אריה בחכמתו הרבה, להפוך את הקערה על פיה ולשכנע את רבי חיים, כי דוקא הוא עצמו זה שראוי להתחיל למסור שיחות בישיבה…
בסופו של דבר, אכן השתכנע רבי חיים לטעוניו של רבי אריה, ובזכותו החל למסור שיחות מוסריות בישיבה, וכך זכה עולם התורה לטעום מעט מההרגשים העדינים של רבי חיים, ולהווכח בכחו העצום והבלתי נדלה גם בתחום המוסר. יסודותיו העצומים והנפלאים מתבדרים בשמו עד היום, וספרו 'שיחות מוסר', שרבי אריה עצמו ערך בטוב טעם ודעת, קנה שביתה בבתי מדרשות והיכלי התורה והיראה בכל אתר ואתר.
● ● ●
על גודל יקר מדותיו התרומיות, ולבו הטוב והמיטיב של רבי אריה, תעיד העובדה המופלאה הבאה, אותה שמעתי מבעל המעשה לפני שנים רבות:
בשנים בהן התגוררה משפחת פינקל ברחוב מלאכי בירושלים, ישב רבי אריה באחד הימים, והגה על תלמודו על שולחן הסלון בשקידה רבה. לפתע החלו להשמע קולות רמים של קדיחות ודפיקות מהקומה העליונה. בדקות הראשונות תהה רבי אריה לפשר הקולות, אך דקות ספורות לאחר מכן, קלופי הסיד ונפילת הטיח מגג החדר הראו בברור את המתרחש מעל לראשו.
-"מה זה?" שאל רבי אריה את הרבנית, "מדוע נשמעות דפיקות מלמעלה? הכל בסדר?"
-"הכל בסדר", השיבה הרבנית, "רק השכן מלמעלה משפץ ומרחיב את דירתו בחדרים נוספים".
חיוך קל עלה על פניו הטובות של רבי אריה. הוא קם ממקומו, סגר את הגמרא שבה היה עסוק, לבש את החליפה, חבש את הכובע ועלה למעלה. הנקישות על הדלת בקושי נשמעו בהמולת הבניה. רק לאחר דקות ארכות הבחין אחד הילדים ונגש לפתח את הדלת.
"אבא נמצא?", שאל רבי אריה.
-"אבא! אבא!", קרא הילד בחלל הבית, "השכן פינקל בדלת".
סומק קל עלה על פני השכן. 'הרב פינקל?! הוי! הרי כלל לא ספרתי לו על הבניה המתוכננת… מי יודע מה הוא הולך לומר לי עתה…', הרהר בלבו.
אך משנגש לדלת, היתה לו הפתעה, הוא גלה מחזה אחר לגמרי:
-"שלום עליכם", קבלו רבי אריה במאור פנים, ולחץ את ידו בחמימות. "אשמח להכנס לשוחח עמכם דבר מה", אמר בעדינות. "כל כך שמחתי לשמע שהתחלתם לבנות! כבר מזמן תהיתי ביני לבין עצמי, כיצד מצליחים אתם להסתדר בדירה קטנה כל כך…".
-"ראו", המשיך רבי אריה בדבריו, "אני מתאר לעצמי שהבניה והשפוץ עולים לכם סכום כסף גדול, אך לסייע לכם בכסף איני יכול. גם לי עצמי אין. אבל אם אתם זקוקים שאחתום על ערבויות להלוואות וכדומה, אוכל גם אוכל, ובשמחה!…".
עוד מלה טובה, עוד לחיצת יד, וכבר ירד רבי אריה חזרה לביתו ולתלמודו.
והשכן? עודנו עומד בפתח הבית, מביט בתמהון על שכנו היורד את גרמי המדרגות, כשהוא שקוע בהרהורים: 'ורבי אריה פינקל ומשפחתו? כיצד הם מסתדרים בבית קטן וצפוף כל כך? והשאלה הגדולה יותר, כיצד רוכשים כזאת עין טובה? לראות אך ורק את טובתם של אחרים?…'.
כשאחד מבני הבית הביע מעט תרעומת על הבניה, השיב לו רבי אריה בפליאה: "וכי אם השכן שבונה היה הבן שלנו, גם כן היינו מתנגדים?"
מפליא!
רבי אריה ביקר פעם בביתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, וכדרכו נהג בפניו בגנוני ביטול וענווה מפלאים. כשיצא מחדרו, התבטא הרב שטיינמן בפני מקורביו, כי נכר על רבי אריה שהוא לא נולד כך, עם כזו תמימות, אלא עמל ויגע לזכך את מדותיו, ולנהוג הפוך מטבעו…
כששמעו על כך בני המשפחה, אשרו כי אכן בילדותו היה חריף נפלא, וכבר מצעירותו קבל על עצמו לרכוש את מידת התמימות, ושאר מדות מופלאות שהיה יחיד ומיוחד בהן; עין טובה, לב טוב, תוך הבנה לנפש זולתו.
באופן אישי יכולני להעיד, כי על אף שעל פי הנהגותיו החיצוניות, היה נראה כאלו הוא אדם תמים וחביב, שאינו מבין בתוככי בני האדם, ורחוק מלהכיר את יצרי מעללי איש, לא אחת נוכחתי כיצד באמת היה פיקח עצום, ובעיניו החדות ידע לזהות היטב ומיד, מחשבות בני אדם ותחבולותיהם. רק בכל מקום שהנהגת התמימות לא נפגשה עם ההלכה והדרך הישרה, התעקש לאחוז בה!
פעמים רבות אף השתמש בתמימותו, על מנת להשפיע לטובה על אנשים, היות והכיר וידע היטב כמה תמימותו כובשת לב רבים. אנשים היו בטוחים שהם 'מנצלים' את טוב לבו ותמימותו, אך באמת הוא הוא זה, אשר בפקחותו נתן להם לחוש את התחושה הזאת, כדי להשפיע עליהם ולקרבם.
דודתי, הרבנית אסתר פינקל ע"ה, אחות מורי חמי, הגאון רבי מרדכי דוב יודלביץ זצ"ל, ספרה לפני עשרות שנים, כי בעלה רבי אריה היה חוזר מדי יום ויום, עם סיפורים חדשים שחברו אברכים מופלגים מישיבת מיר. הוא הרגיש זאת מחובתו האישית לקנות את ספרם, לעודדם ולחזקם, ולהראות להם בכך את ההערכה הרבה שהוא מייחס לחיבורם, שנכתב על ידם בעמל רב.
היו חודשים שהנהגה זו נטלה ממנו נתח נכבד ממשכורתו, זאת על אף המצב הכלכלי הקשה ביותר ששרר אז בביתו. רבי אריה היה אז בעצומם של נשואי ילדיו, וחי בדחקות גדולה. הרבנית התבטאה אז בחביבות: "צריך קופה מיוחדת בשביל הספרים…".
זה בטוי מועט ללב הטוב של רבי אריה!
ראיתי פעם מכתב הסכמה שכתב עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, לספר העוסק בתקון המדות. בתוך הדברים כתב כך:
"חז"ל אומרים (שבת קיד, א): 'כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חיב מיתה'. מדוע? מפני שהוא מחלל את השם ומבזה את התורה ולומדיה, והוא ממשניאי החכמה. והנה בחלול השם אמרו חז"ל (יומא פו, א): 'אין כח בתשובה לתלות ולא ביום כפורים לכפר אלא כולם תולים ומיתה ממרקת', לכן אין לו כפרה אלא במיתה.
"ואם בבגד הדברים אמורים", כתב רבי שלמה זלמן, "שמוטל על התלמיד חכם לשמרו נקי מכל רבב, כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו, קל וחמר בן בנו של קל וחמר, כמה מוכרח הוא לשמור על עצמו להיות נקי מכל רבב במדותיו והנהגותיו. כדי שחלילה לא יאמרו – 'ראו כמה רעים מעשיו, כמה מכוערים דרכיו!'".
תקצר היריעה מהכיל את שגב עבודת המדות המדוקדקת, נקיותם העצומה וזהירותם המופלגת של גדולי ישראל בתקון המדות, ובהנהגתם הכללית בעניינים של בין אדם לחברו.
(קטעים נבחרים, מתוך סדרת הספרים 'אוצרותיהם אמלא' פרשת משפטים)
הסיפור מעניין….כי אני שמעת במו אוזני מר' אריה זצ"ל שר' לייזר יהודה אמר לו לא להיות ערב כי ממה נפשך או שתלווה לו אתה או שאתה לא יכול להלוות לו כי אין לך כסף אז מאיפה אתה יכול להתחייב על ערבות… . אבל חזקה על אדם גדול כר' לייזר טורק שליט"א שהוא מספר רק אמת אז ככה שאני רק מעיר ולא סותר חלילה….