"וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם…" (במדבר כ"ח ט' י')
וכתב רש"י: "על עולת התמיד" אלו מוספין, לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד, ומגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין.
והנה בתפילת מוסף אנו מתפללים: "יהי רצון מלפניך… שתעלנו… ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, ואת מוסף יום השבת הזה, נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך.
בקובץ אור עמרם (מאסף תורני – בני ברק תשס"ז ח"א עמ' ט') מובא שאחד האדמורי"ם הגיע פעם לשבות במחיצת בעל התניא רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל.
והגישו לפניהם מאכל שהיה מלוח מדי, ואותו אדמו"ר הסיט מיד את הצלחת מעליו.
שאלו רש"ז איזה פגם יש במאכלי השבת שאינך אוכלם, וענה לו שאין הוא נאכל מחמת מליחותו.
אמר לו הרש"ז בהתנצלות שלא הרגיש כלל בטעמו, והוסיף: שבהיותו במחיצת רבו המגיד ממעזריטש ראה שהתעכב פעם על מילות התפילה במוסף "ואת מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב לפניך", ותמה הרי את קרבן המוסף של השבת הזו כבר איננו יכולים להקריב, ועלינו לבקש על קרבן מוסף של השבת הבאה.
וענה שזהו שאנו מדגישים מיד בסמוך ואומרים: "נעשה ונקריב לפניך באהבה", משום שאת הקרבן עצמו כבר אין בידינו להקריב בשבת זו, ומתפללים שהלוואי שאת רגשות האהבה המתלוות לקרבן נזכה להקריב לפניך.
ואמר לו הרש"ז לאותו אדמו"ר: "מילים אלו הבעירו בקרבי אש אהבה לבורא עולם, ומאז איני חש בטעם המאכלים", ע"כ.
בספר רעיונות ומסרים לפרשיות השבוע (לרבי שמואל קול – פרשת בלק עמ' 137 הע' 4) כתב: "בלומדי בישיבה קטנה של פוניבז' שפעלה בהיוסדה בבנין לוס אנג'לס שבככר הישיבה, הייתי מביא יום יום ארוחת צהריים מבתי אבות, לרבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א ראש הישיבה שגר עדיין בכפר סבא, פעם שאלני על תוספת מסוימת מה היא… השבתי לו, דומני, שזה קישואים מבושלים שנתמעכו, והוספתי שזה טעים מאוד.
השיבני מיניה וביה: "הראית מימיך דבר מאכל שאינו טעים?…"
(קב ונקי)