"אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר י"ט י"ד)
את המעשה הבא על רבי ישראל סלנטר זצ"ל שמעתי מנכדו של רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, וכך היה גופא דעובדא:
פעם התארח רבי ישראל אצל משפחה בצרפת. בזמן שהותו שם נפל למשכב וחשש שמותו קרב. בערב שבת פנה לבני המשפחה המארחת ואמר להם שאם בשבת יחמיר חוליו ויצטרכו לעשות עבורו מלאכות הכרוכות בחלול שבת, שידעו שאסור לחלל שבת עבורו!
מדוע? תמהו המארחים.
"כי יש לי דין של רועי בהמה דקה ש'לא מעלין ולא מורידין", אמר רבי ישראל. רועי בהמה דקה היו גזלנים, ועל כן אם נפלו לבור בשבת לא עושים פעולות להעלות אותם משם ולהצילם.
היתכן?! רבי ישראל גזלן?!
והוא ממשיך: "תראו, אני חי מכספי צבור. הצבור מחזיק אותי. נותנים לי כי יודעים שאני רבי ישראל סלנטר, רבי ישראל הגדול… ואת האמת אני יודע, מי אני באמת. כך שלאמתו של דבר הנני גזלן!"
עלינו לדעת שרבי ישראל היה עני ואביון, לא היה לו כלום משלו, אפילו ספרים לא היו לו, השאיר אחריו תפילין וזהו, והוא אומר על עצמו שנהנה מכספי צבור שלא כדין!!…
בני המשפחה המארחת שלחו שליח לרבי יצחק אלחנן בקובנא, לשאול על כך. רבי יצחק אלחנן לא צחק. חשב וחשב, ואחר כך אמר: "תגידו לו שאני אמרתי שכן צריך לחלל עליו את השבת!"
הסוף היה שהוא נפטר לפני כניסת השבת.
והנה, כך ספרו מארחיו, בלילה לפני שהוא נפטר היה בחדרו בחור שהגיע לשהות עמו. רבי ישראל, שראה שמותו קרב, פנה אל הבחור והסביר לו באריכות שאנשים כל כך טיפשים, מפחדים מנפטר, אבל באמת מה יש לפחד ממנו? הוא לא עושה כלום, לא פוגע באף אחד… כך שכנע אותו שלא יפחד ולא יצטער יתר על המידה בהגיע העת. זה מה שהעסיק אותו לפני מותו, שההוא לא יפחד! זה מה שעשה בדקות האחרונות לחייו.