"אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא" (דברים ל"ב, ל"ט)
בגמ' פסחים (סח.) דורשת הגמ' את הפסוק הנ"ל על תחית המתים, בתחלה מה ש"אני ממית אני מחיה", והדר מה ש"מחצתי ואני ארפא וכ' רש"י שכדרך שהן מתים חגרים סומים אלמים, כך הן חיין במומן, ואחר כך מתרפאים, כדכתיב "אז ידלג כאיל פסח".
והביאור בזה שאם המתים יקומו לתחיית המתים בלא מום, יאמרו אחרים שאין זה אותם אנשים שמתו, ומנין שזה תחיית המתים אולי זה אנשים חדשים, לכן הקב"ה מקים אותם כשהם במומם ואח"כ מרפאם, כדי שיראו כולם שהם אותם אלו שבחיותם היו בעלי מומים. ונראה לפי"ז לבאר מה שאומרים בתפילת י"ח "מחיה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים, ורופא חולים, ומתיר אסורים", שלכאו' צריך להתחיל הפוך מהקל לכבד, כי אם הקב"ה יכול לחיות מתים ודאי שיכול לרפא חולים.אלא שיש לומר שזה מרמז למש"כ הגמ' שבתחית המתים קודם הקב"ה יחיה את המתים, ורק אח"כ יסמוך הנופלים וירפא החולים.