"לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו" (י, כ"ג)
פסוק זה דרשו אותו בעלי המוסר בעניין העבודה על המידות ובפרט בין אדם לחברו.
לא פעם סובלים האנשים צרות צרורות. כיהודים מאמינים שהקב"ה מייסר את האדם כדי לפשפש במעשיו, לפיכך עושים חשבון נפש, ומגלים עד כמה זלזלו וחטאו בענייני בין אדם לחברו. כשהם מתחזקים בכך, ומבקשים את סליחתם של אותם בני אדם, הם זוכים להסיר את מידת הדין המתוחה מעליהם.
פעמים רבות, בוחרים האנשים לתקן דווקא עניינים של בין אדם למקום, מחזקים את שמירת השבת שלהם, מחליפים תפילין, מקפידים להתפלל את כל התפילות במניין, ושולחים את המזוזות לבדיקה. אבל את התחום של בין אדם לחברו שוכחים ומזניחים.
זהו שנאמר בפסוק "ולא קמו איש מתחתיו" (שמות י, כג)- מפני מה לא הצליחו לקום? משום ש"לא ראו איש את אחיו", כשהאדם לא רואה את אחיו ואינו מתחשב בו, הריהו עלול להביא על ראשו צרות וייסורים.
עד כמה נזהרו גדולי ישראל בענייני בין אדם לחברו, נוכל ללמוד מן ההנהגה המופלאה הבאה:
לפני פסח הגיע לביתו של הרב אהרון לייב שטיינמן שליט"א יהודי, שהבחין בחבית מלאה מים על גדותיה. "מה פשר החבית הזו?" התעניין, והרב השיב כי ישנה חומרה שלא להשתמש במים מן הברז בפסח, משום שבחג עצמו אין ביטול חמץ אפילו באלף.
לשמע תשובתו של הרב הקשה אותו יהודי, "אבל כל שנה בערב פסח אני מגיע, ומעולם לא ראיתי את הרב נוהג בחומרה זו, מה קרה השנה?".
השיב הרב: "באמת הייתי נוהג תמיד את אותה חומרה, רק שפעם אחת השתמשה הרבנית בטעות במים מהברז, וכשהבחינה בטעות נבהלה כל כך וקראה: 'הכנסתי חמץ הביתה'. ניסיתי להרגיע אותה ולומר לה כי זו רק חומרה, אך לא נרגעה, לכן הפסקתי את החומרה הזו כליל כדי להוכיח לה, שאכן זו חומרה ולא מעיקר הדין".
כעת, הבין אותו יהודי את מה שלא נאמר, שאותה שנה לאחר שהרבנית הלכה לעולמה ונפטרה, שוב חזר הרב לאותה חומרה.
זהו פרק של מוסר בקביעת סדר העדיפויות הנכון בחיים ובהליכות בין אדם לחברו, שבהם האדם נותן את כל אשר לו, ובלבד שזולתו יחוש טוב יותר.
סיפור על הרב שטיינמן עם המיים של פסח
סיפור זה נשאל בנו של הרב שטיינמן עליו
ה"ה הרב משה שטיינמן שליט"T
ואמר שלהד"מ