הרב יעקב ברגמן
בפרשת השבוע, במעשה קורח ועדתו, נאמר על משה ואהרן, בעת שהתפללו להשי"ת שלא יכלה את כל בני ישראל בעוונו של קורח: "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ קֵל אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף". ואמרו רבותינו, שמכאן סמך ל'נפילת אפים' בתפילה, והיינו נפילת אפים בשעת אמירת תחנון לאחר תפילת שמונה עשרה.
ובעבר, אכן נהגו לומר תחנון תוך כדי 'נפילה' בצורת קידה על הקרקע, עם הפנים כלפיה. אך במשך הדורות השתנה המנהג, וכיום אומרים תחנון בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד. הטיית הראש מקורה בכך שקידה על רצפת אבן אסורה ללא הטיית הראש הצידה, ולכן נהגו בעבר להטותו, והמנהג נותר עד ליָמינו. לדעת השולחן ערוך יש להטות את הראש על יד שמאל, ולדעת הרמ"א – בשחרית שיש תפילין בשמאל, משום כבודן יש להטות את הראש על יד ימין, ובמנחה – על יד שמאל.
ואין 'נפילת אפים' אלא במקום שיש בו ספר תורה, ורמז לדבר בספר יהושע: "ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה'". ובמקום שאין בו ספר תורה – יש לומר תחנון ללא נפילת אפים. ומקום שמונחים בו ספרי קודש בדרך קבע – יש אומרים שדינו כמקום שיש בו ספר תורה, ויש חולקים. ובירושלים העתיקה נהגו ליפול על פניהם אף במקום שאין בו ספר תורה, משום קדושת המקום, הנחשב כ'לפני ארון ה". והמתפללים בעזרת נשים שניתן לראות ממנה את ארון הקודש, או בחצר בית הכנסת בצד שבו הפתח פתוח וניתן לראות את ארון הקודש – ייפלו על פניהם.
ובימי שמחה ומועד אין אומרים תחנון. ובתשובות הגאונים מוסבר שמקור הדבר הוא בפסוק הנ"ל שבפרשתנו, דהיינו, שנפילת אפים ראויה בעת צרה וחרדה, וכפי שאכן היה במעשה דנן, שהשי"ת רצה להעניש את כל ישראל רח"ל, אבל בזמן שמחה אין הנפילה ראויה. ולכן אין נפילת אפים בשבת וביום טוב, וכן בימות החול שהם ימי שמחה, כגון ל"ג בעומר וט"ו באב.
וכן כשמתפללים יחד עם בעלי שמחה, נחשב כל הציבור כשמֵח בשמחתם, ואין אומרים תחנון. ובעלי שמחה, היינו: 'בעלי ברית' – אבי התינוק הנִמול, הסנדק והמוהל – ביום הברית, לפני שהתקיימה הברית; וחתן עד תום שבע יממות (בזיווג ראשון של שני הצדדים) משעת כניסתו לחופה. ויש אומרים שחתן ביום חופתו פוטר מאמירת תחנון אף לפני שהתקיימה החופה, ובלבד שהחופה מתקיימת מבעוד יום. ואם החופה מתקיימת בלילה – לכל הדעות אין החתן פוטר מתחנון בערב החופה; אך אם מתפללים יחד עמו במקום החופה – יש אומרים שאין לומר תחנון.
ואם בעלי הברית אינם מתפללים עם הציבור, אלא אך נמצאים בבית הכנסת בשעת התפילה – יש שנראה מדבריהם שאינם פוטרים מאמירת תחנון. ויש שכתב שכן הדין גם בחתן; ויש שכתב שביום חופתו פוטר אף כשאינו מתפלל עם הציבור, ובשאר ימי ה'שבע ברכות' אינו פוטר אלא כשמתפלל עמהם; ויש שכתבו שגם בשאר הימים פוטר אף כשאינו מתפלל עמהם. ומי שהתפלל עם החתן ובעלי הברית והאריך בתפילתו עד לאחר שהלכו משם – פטור מאמירת תחנון.
ובין תפילת שמונה עשרה ל'תחנון', אין להפסיק ולעסוק בשיחה שלא מענייני התפילה, משום שבכך גורם שבקשותיו בתחנון לא תתקבלנה כראוי; ועל פי הקבלה אין להפסיק בדיבור כלל. ובהקשר זה יש להביא את דברי הרמב"ם, הממקמים את נפילת אפים במערכת של תפילת העמידה; וכך הוא כותב בהלכות תפילת שמונה עשרה: "שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהם ולעשותם… עמידה, ונוכח המקדש… והכריעה, והשתחויה". כפי שמבאר הרמב"ם בהמשך דבריו, השתחויה זו היא נפילת אפים, והוי אומר, שכְּשֵׁם שצריך לעמוד בשמונה עשרה, ולכיוון בית המקדש, וצריך לכרוע מספר פעמים במשך התפילה, כך נדרשת נפילת אפים בסוף התפילה.
[שו"ע או"ח קלא, א-ז, משנ"ב א-כו, וביה"ל ד"ה להטות; ביאורים ומוספים דרשו, 2-35]