"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כ"ג, ג')
אדם מקיים מצוות – ואין לו שום מושג מה הוא עתיד לקבל בעקבות קיום אותה מצוה. אילו היינו יודעים מה נקבל על מצוה אחת, איזה אור עליון יקיף אותנו בעקבות המעשה הזה, לא היינו מחמיצים בקלות הזדמנויות כאלו.
מרנא הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, כותב בפרושו למסכת אבות, שההשראה שיש לאדם בעקבות קיום מצוה, היא קרבת ה' שניתנת לו כבר בעולם הזה, וקרבת ה' הזו, מעוררת בו רצון לקיים עוד מצוה, עוד לימוד ועוד חסד – וכל זה מלבד כל מה שיקבל לעתיד לבוא. כאן, בעולם הזה, יש לו כבר גן עדן עלי אדמות, וכלשונו: "כי שכר מצוה היא המצוה עצמה נותנים לו בשכרו, והוא האור המקיפו… והוא יושב ממש כמו בגן עדן, והלא אז נקל לו לעשות מצוה אחרת".
מדי שבת מתארחים בישיבה בחורים חילונים. לאחר השבת אני שואל אותם: "איך הרגשתם בשבת?". הם עונים: "גן עדן…".
איני בטוח שהם יודעים מה זה גן עדן, אבל הצדק אתם. בשבת מטעימים אותנו משהו מגן עדן העליון. כל היום הם יושבים ושומעים דברי תורה, מדרשים ומעשיות, יש אוכל ושירה. שכר המצוה שלהם הוא עוד מצוה שבאפשרותם לקיים, והמצוות הללו מביאות אותם לתענוג עילאי ולדבקות בבורא יתברך.
שכר עברה – עברה
ובר מינן גם להפך – כשאדם עובר עברה, הוא מוקף ברוח טומאה שגורמת לו לעבור עוד עברה, כפי שכותב רבי חיים בהמשך דבריו: "ולהיפך ח"ו, בעברה, הנה הוא אחוז בחבלי בוז, ועברה גוררת עברה".
לא בכדי אמרו רבותינו (מגילה כח ע"א) שאסור להסתכל בפני אדם רשע – הסטרא אחרא שהולכת אתו בעשותו עברה – בכוחה להזיק. במצב כזה כל המזיקים שולטים עליו, והמסכן לא יכול להבדל מהם.
את הדברים הללו רואים במציאות החיים: אדם עושה עברה כלשהי, מיד לאחר מכן מתחילה מחלוקת בביתו. הגיהנום שיש לו בבית, זה שכר העברה שלו. אדם חושב: חטאתי, אבל גמרתי עם זה… אך לא. הגיהנום ממשיך איתו. הוא לא מרגיש הנאה במה שעשה, לא יכול להרגיש דבקות בה'. יש חיץ בינו ובין הקב"ה.
יתרה מזאת, גם כשהוא מקים מצוה, הוא לא מצליח להרגיש בה שום טעם. מסביב הוא שומע אנשים אומרים: 'הרגשתי תענוג גדול בתפילה', 'הלימוד היום היה תענוג אמיתי' – הוא לא מבין על מה הם מדברים, ומשוכנע שהוא לא מרגיש טוב. אין זאת, אלא שהעברה שלו יצרה חיץ, שכר עברה – עברה, ואין הוא מצליח לחוש בשום תענוג של קרבת אלוקים.
העברה עצמה היא העונש הנורא ביותר
בהמשך דבריו שם, וכן בספרו 'נפש החיים' כותב הגר"ח מוולוז'ין, שבני אדם נוטים לדמיין את הגיהנום כמקום שיש בו אש, פי שישים מהאש של העולם הזה, וכן שרפות, אבל האמת היא שאת הגיהנום האמיתי, האדם בעצמו בורא במו ידיו בעשותו את העברה. העברה עצמה היא הגיהנום הנורא ביותר שקיים!
הגאון הקדוש רבי חיים מצאנז זצ"ל, בעל ה"דברי חיים", שמע כי אחד מחסידיו עבר עברה נוראה. הרב הזדעזע ביותר, אך שתק ולא אמר מאומה.
אמרו לו: "רבינו, יש להענישו בחומרה גדולה!".
אמר: "אספר לכם מעשה –
"כידוע, הכנסיות קיבלו כח שלטון כמעט על כל העולם כולו. כל מחוז וכל עיר נוהגים למנות כומר, שאחראי על מצב הדת שם, ובסמכותו להתערב גם בשאר התחומים כפי הישר בעיניו.
"בעיירה אחת מת הכומר הזקן, ומיד הובא כומר צעיר ונמרץ לשלוט תחתיו. הכומר הצעיר רצה להראות שהוא מטאטא טוב, ומיד החל לבקש שישמיעו לו תיאור מדוקדק על התנהגותם של אנשי המקום. 'זהו כפר עני מרוד' – אמרו לו – 'האנשים כאן בקושי משיגים לחם למחייתם, מעלות השחר הם עובדים בשדה בעבודה מפרכת, ושכרם העלוב כמעט לא מספיק לקניית לחם. כדי לשכוח את יגונם, צערם ועצבונם על מצבם הכלכלי, ועל הרעב שבו נתונים הם ובני ביתם, הם אמצו להם מנהג להכנס מידי לילה לפונדק. הם שותים לשכרה, מבזבזים את הפרוטות המעטות שבידם, ובאים לביתם שיכורים כלוט. אינם שומעים כלום, וישנים כך עד אור הבוקר'.
"'ככה?' – התרשם הכומר – 'מוכרחים, אפוא, לתקן את הענין הזה! מיד הודיע כי הוא קורא לכל הכפריים, איש בל יעדר.
"כשהתאספו כולם החל נושא בפניהם נאום חוצב להבות, בגנות השתיה וההתמכרות לטיפה המרה. בסופו של דבר הכריז, כי מעתה ואילך, אוי לו לאדם שישתה. אדם כזה יובא לדין. והכומר בעצמו יפסוק את גזר דינו.
"הכפריים הלכו לביתם נבוכים ועצובים. לא די להם בכל הצער שלהם על פרנסתם הדחוקה, ועל העבודה הקשה בקור ובשלגים, והנה לוקח להם הכומר את הדבר היחיד שהצליח לשמח אותם, ולתת להם מעט חיות בסיום יום עבודה מפרך…
"אחד מהם היה כל כך שבור ורצוץ מן הגזרה הקשה, עד שבקש לשכוח ממנה ומכל שאר צרותיו. הלך לו לעבר הפונדק, קנה לעצמו בקבוק משקה, גמע את כולו עד תומו ותוך דקות ספורות מצאו אותו שרוע ומתגולל מתחת לספסלים…
"עד מהרה הגיעה השמועה אודות השיכור לכומר. הוא נרעש מן החוצפה – כל כך סמוך? לא עברה אפילו חצי שעה מאז האיומים שלו, וכבר עובר הוא על הוראותיו בריש גלי!
"הוא הכריז כי השיכור יובא אליו למשפט, וכל הציבור יתאסף, למען ישמעו ויראו. עד מהרה הגיעו כל הכפריים, כשהם מעוניינים לראות מה יהיה משפטו של הכומר הנמרץ.
"הכומר עמד מול כולם ואמר: 'עלי להיות זהיר. העונש שעלי לתת לכפרי אמור להיות בהתאם לחומרת הניסיון – אם הניסיון היה גדול, אתן לו עונש מתחשב יותר, אך אם מדובר היה בניסיון קטן – יהיה העונש חמור ביותר. אלא שיש לי בעיה אחת – מעודי תינוק ועד עצם היום הזה, לא שתיתי אף פעם… איני יודע מה זה יין שרף, ומה פשרה של תאוות התמכרות לטיפה המרה. אין לי ברירה כעת, עלי לשתות קבל עם ועדה, כדי להכריע אם אפשר לעמוד בניסיון כזה או לא'.
"עד מהרה נמצא שם מתנדב שרץ לפונדק וביקש כוסית וודקה חריף במיוחד – עבור הכומר. קיבל הכומר את הכוסית לידיו, גמע אותה, ומיד ירק אותה הצידה. טפו… איך אפשר לשתות דבר כזה?!… כשהתאושש מעט קרא: 'הוי כפרי מסכן! אמרתי בלבי שעלי להעניש אותך על שתיה, אבל כעת אני יודע שעצם השתיה של המשקה המר הזה, היא העונש הגדול ביותר שיכול אדם להביא על עצמו… כבר קיבלת את ענשך, ואינך זקוק לשום תוספת'…".
סיים רבי חיים מצאנז ופנה לחסידיו: "אתם מספרים לי שהוא עבר עברה של תיעוב, ומבקשים שאעניש אותו, ואני אומר לכם, שדי לו במה שהביא על עצמו. הוא מצוי כעת בטומאה נוראה ביותר, ואין לך עונש נוראי וזוועתי גדול ממנה"…
בקדושתו היה רחוק כל כך מן העברה, עד שראה כי אין עונש גדול יותר מעצם מצבו הנורא של בעל העברה.
(מתוך הספר 'משכני אחריך' על חומש שמות)