הרה"ג רבי דוד הופשטטר שליט"א
"מצוה להרבות בשמחה זו [שמחת בית השואבה], ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין, והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים, כולן באין לראות ולשמוע"
מקור דברי הרמב"ם הנזכרים, הוא במשנה בסוכה (פ"ה מ"ד): "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות", וכפי שכתבו מפרשי המשנה (תוספות יו"ט, מלאכת שלמה ותפארת ישראל שם פ"ה מ"ד), שהתיבה 'בפניהם', מתייחסת אל שאר העם הנמצאים במקדש . מבואר אפוא, שהחסידים ואנשי המעשה בלבד הם שהיו מרקדים ומזמרים, ואילו שאר העם היו עומדים ומסתכלים בהם.
ובטעם הדבר כתב הריטב"א (שם נג ע"א ד"ה והוי): "והוי יודע שכל השמחה היתירה היתה בהלל ולהודות לה' על הטובה שעשה לישראל להשרות שכינתו בתוכנו, וגם כנגד העולם הבא הנתון לצדיקים, ולפיכך לא היה אלא על ידי גדולים וחסידים, שלא יראה כקלות ראש וכשמחת בחורים, וזהו ששנינו: 'חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות של אור ואומרים דברי שירות ותשבחות'".ח
ובאמת גם דברי הרמב"ם עצמו רומזים לכך, במה שכתב בהמשך דבריו שם (הט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצִוה בהן, עבודה גדולה היא", והואיל ואין כל אדם ראוי לאיצטלא זו של עבודה גדולה מתוך אהבת ה', לפיכך לא היו עושים אותה אלא חסידים ואנשי מעשה.
אלא שיש להבין, מאחר ששאר העם לא השתתפו בשמחה בפועל – לא בריקוד ובניגון, ואף לא בסיפוק כפיים – מדוע אם כן היו הכל מחויבים לבוא למעמד זה, וכלשון הרמב"ם: "כולן באין לראות ולשמוע"? ואם כדי לקיים בכך את מצות "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ) – כדעת הרמב"ם (שם הי"ב) ששמחת בית השואבה כלולה במצוה זו – אם כן, מטעם זה עצמו היה להם ליטול חלק גם בפעולת השמחה עצמה, שהרי אף מי שאינו עומד במדרגה הראויה של קיום המצוה מצד מהותה ופנימיותה, מכל מקום ודאי שיש לו לעשות את מעשה המצוה של "לשמוח לפני ה'"?
ושמחתם לפני ה'
ובפשטות יש לומר, על פי דברי הריטב"א הנזכרים, שמעשי השמחה עצמם משתנים לפי כוונת העושה, כך שאם נעשים הם מתוך כוונה ראויה ורצויה של אהבת הבורא, הרי הם מוגדרים כ'מעשה מצוה' של "ושמחתם לפני ה'", אולם אם אינם נעשים מתוך כוונה זו, הרי הם נראים "כקלות ראש וכשמחת בחורים", ואינם יכולים להוות 'מעשה מצוה' של שמחה לפני ה'.
ויתירה מזו כתב הנצי"ב במרומי שדה (סוכה שם): "דמעלת האדם שיהא דבק באהבת ה' ובאופן זה רשאין לרקד ולשמוח בבית המקדש, ואינו קלות ראש. מה שאין כן מי שאינו דבק באהבת ה', והוא רוקד בבית המקדש, אינו אלא דוחק רגלי השכינה משם". וכן כתב בספרו העמק דבר (שמות ה, ג), שאמנם בכלל חיוב השמחה בחג יש לשמוח לפני ה' במחולות ובריקודים, אלא שצריך לקיים זאת דוקא באופן של "גילו ברעדה", ואי אפשר שיקיימו זאת כל ההמון, ולכן אף על פי שכולם היו חייבים במצות שמחה "מכל מקום לא הכל רקדו וחוללו בבית המקדש לפני ה', כי אם חסידי הדור… משום שאסור לשמוח בפעולת הריקוד שם כי אם מי שיש לו רוח גבוהה של אהבת ה' ומְשַׂחֵק לפני ה'".
ולפי זה יתבאר, שבאמת היו הכל מחויבים לבוא ולשמוח בבית המקדש לפני ה', אלא שאת 'מעשה המצוה' של השמחה אסור היה להם לעשות שם, ולכן רק השתתפו בשמחתם של החסידים ואנשי המעשה על ידי שמחת הלב.
החכמים והזקנים קשורים בליבם לכלל ישראל
אולם עדיין יש להבין, כיצד השפיעה שמחתם של תלמידי החכמים על שאר העם שעמדו מן הצד והתבוננו בהם?
ונראה, שהדברים יתבארו על פי דברי הגר"א על הפסוק (משלי כג, טו): "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" – "כי האב ובנו הם משורש אחד, ובעת שהבן יחכם בלבבו וישמח, אף שלא יגלה חכמתו החוצה בדיבורו, אז תיכף גם לב האב שמח. כמו האבן הנקרא 'מגנט' שחתכוהו לשנים, כשחלקו האחד יתנועע, אז גם השני יתנועע אף שיהיה מרחוק בקצה הארץ, כן הוא טבע שורש הבן – בעת שמחת לבו, גם אביו ישמח בלבבו".
מבואר מדבריו יסוד נפלא, שמתוך הקשר העמוק והאמיתי שיש בין האב לבנו, בכוחם להרגיש האחד בשמחת רעהו. אין האב זקוק לראות את מעלותיו של בנו, או לשמוע עליהן, כדי לשמוח בהן, שכן בתוך ליבו פנימה מרגיש הוא כאשר בנו זוכה לחכמת התורה ושמח בה, שהרי "השמחה בעשיית המצוֹת ובלמידת התורה והחכמה, היא השמחה האמיתית" (מגיד משנה פ"ח מהל' לולב הט"ו).
מעתה יתבאר, שהקשר המופלא הזה שבין האב לבנו, קיים אף בין מנהיגיו הרוחניים של הציבור – חכמי ישראל וראשי הישיבות – ובין הציבור עצמו, שהרי במשך כל ימות השנה נושאים מנהיגים אלו את משא העם על כתפיהם, מתוך מסירות ואהבה, וחושבים הם על העם ועל כל צרכיו הרוחניים, ומאידך, אף עיני כל ישראל נשואות אליהם תמיד, ומשום כך קשורים הם אל הציבור בקשר אמיתי ופנימי – קשר מלב אל לב, כקשר האב לבנו.
מכוחו של הקשר הזה שבין העם לגדוליו ומנהיגיו, התחבר כל העם לשמחה האמיתית אשר פרצה מליבם של החכמים, הזקנים ואנשי המעשה, בשמחת בית השואבה.
ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא
מעתה יתבארו היטב דברי התרגום על הכתוב (ישעיהו יב, ג): "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" – "ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא [-ותקבלו לקח חדש בשמחה מבחירי הצדיקים]", שכן בחירי הצדיקים, אשר היו שמחים מאהבת ה' ומשלימות בטחונם בו, הם שהיו שואבים רוח הקודש משמחה זו, ומשפיעים מקדושה זו לכל העם הנמצאים במקדש, ובכך – כביכול – נמשכה שאיבה זו גם אל שאר העם, על ידי הקשר הפנימי והעמוק שביניהם. לכן, דוקא החסידים ואנשי המעשה הראויים לשאוב רוח הקודש ולהשפיעה לאחרים, הם שהיו "מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין", ואילו שאר העם היו "באין לראות ולשמוע", כדי לקבל בכך לקח חדש של קדושת השמחה משמחת הצדיקים.