בפרשתנו אנו למֵדים על מחנות ישראל במדבר ודגליהם. לימוד זה נוגע למעשה לכל ישראל לדורותם, שכן מצורת חניית ישראל במדבר נלמדות מספר הלכות מהלכות שבת, ובעיקר – הגדרותיה של 'רשות הרבים' מן התורה – שאסור לטלטל בה ארבע אמות, ולהוציא ממנה ל'רשות היחיד' ולהיפך – כגון: רוחב רשות הרבים – שש עשרה אמה, כפי שהיה רוחב דרך הרבים בין מחנות ישראל במדבר (ראה החישוב במסכת שבת דף צח עמוד א). ב. דרך הרבים במדבר היתה ללא תקרה, ולפיכך רשות הרבים מקורה – כגון מנהרה – אינה נחשבת לרשות הרבים; ועוד.
ויש מהראשונים הסוברים כי לא רק את צורת רשות הרבים למֵדים ממחנה ישראל במדבר, אלא גם את מספר העוברים בה, שהוא 'שישים ריבוא' בני אדם, כאמור בפרשתנו: "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים", ואין רשות הרבים אסורה מן התורה אלא כשעוברים בה שישים ריבוא בני אדם בכל יום; ונחלקו הראשונים אם לדעה זו נצרכים שישים ריבוא גם בדרכים העוברות מעיר לעיר, או שֶׁאֵלֶּה נחשבות בכל מקרה כרשות הרבים. ויש מהראשונים שסוברים שאין ללמוד ממחנה ישראל אלא את צורת רשות הרבים, ולא את מספר העוברים בה, ולדעתם כל דרך המסורה להילוך הרבים נחשבת לרשות הרבים.
ולהלכה – אם כי אין למחות ביד המקלים, יש להחמיר; ולפיכך אין להסתמך על עירוב של 'צורת הפתח', כפי שמכונה העירוב הרגיל, ולטלטל ברחוב שרוחבו שש עשרה אמה, כיון שלרשות הרבים מן התורה אין עירוב זה מועיל. ובערים גדולות שיש בהן ששים רבוא עוברים ושבים, אין העירוב של 'צורת הפתח' מועיל גם לדעת המקלים, הגם שאין עוברים שישים ריבוא במקום אחד. והרחובות הצדדיים שבעיר שאינם משמשים לשישים ריבוא – נחלקו פוסקי זמננו אם הם נחשבים כרשות הרבים לכל הדעות, או רק לדעת המחמירים הנ"ל.
ויש מהפוסקים שחידש בנוגע לערים שבימינו, כי באופן מסוים נחשבים הבניינים כ'מחיצות', ובגינם אף הרחובות הראשיים שבערים הגדולות הם רשות היחיד (מן התורה). אולם, לא בכל המקומות קיים היתר זה, וכן יש חולקים על עצם ההיתר.
[שו"ע שמה, ז, משנ"ב יט ו־כג, וביה"ל ד"ה ויש וד"ה שאין;
ביאורים ומוספים דרשו, 24-25]