הרה"ג שמואל ברוך גנוט שליט"א
שנה טובה וגם מתוקה
נהגו ישראל לאחל ולכתוב זה לזה באגרות שלום, שהקב"ה יחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. כבר בתשובות הגאונים אנו מוצאים שעם ישראל לדורותיו רצה שנה מתוקה, וכדברי תשובות רב נטרונאי גאון (או"ח סימן קעט): " ורוב אנשי בבל כך רגילין לעשות, שבערב ראש השנה לוקחים בשר של צאן ומבשלים אותם בטיסני או בדבר של מתיקה, ואין מבשלין בשול שיש בו חומץ, ואומרים: 'נאכל מיני מתיקה ובשר ובשול שמן, כדי שתהא כל השנה מתוקה ועריבה'. הראשונים והפוסקים ציטטו את דברי הגאונים, ש"לסימן טוב אוכלין דבש וכל מיני מתוקים, סימן לשנה מתוקה וטובה".אם נזכה לשנה טובה, מדוע אנו מבקשים שהיא תהיה גם מתוקה ?כי כל מה שהקב"ה עושה הוא טוב. כל מאי דעביד רחמנא- לטב עביד. לפעמים הקב"ה מרעיף עלינו דברים טובים, אך הם מרים. כמו תרופה מרה, שהיא טובה לחולה, אך היא מרה. לכן אנו מבקשים שהטוב יהיה גם מתוק.
עוד שמעתי מסבירים, שכתוב בספר ירמיהו: "ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ד' אלוקיך". והנה כעת אנו שבים אל ד', וזוכים להיפך מרע ומר, שהוא טוב ומתוק…
• • •
מעודי התקשיתי: מדוע כשאומרים ב"ונתנה תוקף" את המילים "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה", כולם קוראים בקול גדול? הרי, לכאורה, משפט זה אינו התפילה או התשובה עצמה, אלא רק תזכורת לכך שעלינו להתפלל ולשוב בתושבה. אם כל, מדוע קוראים זאת בקול גבוה?התשובה לכך כתובה בספר "אגרת הטיול", שחיבר הגה"ק רבי חיים זי"ע, אחי המהר"ל מפראג (חלק הרמז, אות צום), ואלו דבריו: "צום קול ממון כל אלו השלושה עולים כל אחד בגימטריא קל"ו, והם תשובה תפילה צדקה. ואני שמעתי שלכך אומרים "תשובה תפלה צדקה" בקול רם, לפי שגימטריא שלהן קו"ל.
ראיתי מביאים על כך סיבה נוספת ונפלאה. ה"יסוד ושורש העבודה" כותב שכשאנו אומרים "ותשובה ותפילה וצדקה" אזי במילה "ותשובה" נקבל על עצמנו תשובה שלימה, בתיבת "ותפילה" נתפלל תפילה קצרה בעמקי לבבו ובתיבת "וצדקה" נקבל על עצמנו בלב לתת צדקה. נמצא שבשעת אמירת מילים אלו לא רק שמזכירים מה הם הדברים המבטלים את רוע הגזירה, אלא עושים פעולה מבטלת, וזה מה שגורם לכוונה מיוחדת , להתרגשות ולהרמת הקול.
• • •
מדוע אנו ממליכים בראש השנה את ד' עלינו? מהו, בעצם, השופר? ומה הקשר בין המלכת ד' עלינו לבין תקיעות השופר? רבי יצחק עראמה זי"ע, בעל ה"עקידה, שדבריו הובאו בקביעות בכל ספרי רבותינו לדורותיהם, מאריך להסביר את הנושא בספרו "עקידת יצחק" (שער סז), ואלו תמצית דבריו הקדושים:
המלכת הקב"ה עלינו בראש השנה נועדה כדי שנזכיר לפניו שאנו לא באים למשפט כמשפט אדון המושל בקנייניו או יותר העושה בכל העולה על רוחו במעשי ידיו, אלא כעם שקיבל על עצמו, ברצונו הטוב, את מלכו, וכחלק מקבלת מלכותו עליהם, מביאם המלך במשפט כדרכי המלכים. כשאנו ממליכים את הקב"ה עלינו ורוצים בהמלכתו ומשפטו, אנו יכולים להזכיר לפניו את זכויותינו, את זכות תקיעת השופר, המזכירה את זכות עקידת יצחק וזכות קבלת התורה שניתנה בקול שופר.
הפסוק אומר "ותקעתם בחצוצרות"- שופרות, "והיו לכם לזכרון"- זכרונות, "אני ד' אלוקיכם"- מלכויות. תכלית עבדתנו בר"ה היא להביא בפני הקב"ה את זכויותינו, זכות שופר האיל של עקידת יצחק וזכות שופר קבלת התורה, כדי שיעלה זכרוננו הטוב לפניו יתברך, ואנו זוכים לכך על ידי המלכת ד' עלינו אנו מסדרים בתפילתנו ובמעשינו את המלכתו יתברך, ולאחר מכן מביאים לפניו את זכות התקיעות, כדי שיזכרנו לטובה, כשם שמגמת האדריכל היא לבנות את הבנין, אך בפועל מתחיל הוא עם חומרי הבנייה, העצים והאבנים. כך מגמתנו היא הדבר הראשון המוזכר בפסוק, "ותקעתם בחצוצרות"- להביא בפני הית"ש את זכויותינו, אל אנו למעשה מתחילים ב"תוכנית העבודה" הנדרשת לכך על ידי המלכויות, המלכתו עלינו ברצון, ומשם אנו פונים אל הזכרונות והשופרות.
כלי הנגינה נועדו כדי לעורר את רגשות האם. ישנם כלי נגינה המעוררים את כוחות השמחה. ישנם המעוררים עצב, התבוננות פנימית, מנוחה או דמעה, פחד וחרדה. כלי הנגינה המעורר ביותר לחרדה והתעוררות, הוא השופר, ומאחר שראש השנה הוא יום חרדה והתעוררות, תוקעים בשופר כדי להחריד ולעורר.ויש בשופר עניינים נוספים. שיהיה שופר ולא קרן, כיון שהקרן נועד להזיק ולהשחית ואנו רוצים שהתקיעות יהיו לפיוס ולרצון ולא לחימה ולכעס. יש בכוח השופר גם להכניס בלבבות השומעים חירות רוחנית, שמביא להכנעת היצר הרע והשפלתו ותוסיף רוממות בנפשם. ועוד, שמצווה לתקוע בשופר כפוף, כדי שנכופף את לבבנו לפניו יתברך.ובתוככי קולות השופר עצמו ישנם חילוקים. התקיעה הפשוטה היא סימן השמחה, הנחת וישוב הדעת ("וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם"). התרועה היא סימן החרדה והצער, בעוד שהשברים. המורכבים מתקיעה ותרועה גם יחד, יש בה גם מאפיין של נחת ויישוב הדעת וגם מאפיין של חרדה וצער.
מנהג הראשונים והישיבות בכל היה, שתוקעים שלושים תקיעות ב"תקיעות דמיושב", ועל סדר הברכות תוקעים תשר"ת בברכת מלכויות, תש"ת בברכת זכרונות ותר"ת בברכת שופרות וזאת מהטעמים שלפנינו:
המלכויות נועדו לקבלת עול מלכות שמים ובהמלכת הקב"ה ישנם צדיקים, השמחים כשהקב"ה עושה משפו, ועליהם תוקעים תקיעה פשוטה, שהיא תקיעת שמחה. הרשעים חרדים ומפחדים מיום הדין ועליהם מתריעים בתרועה, תרועת חרדה ופחד, ואילו כנגד הבינונים, השמחים לקבל שכר טוב על מעשיהם הטובים והחרדים מהעונש, תוקעים בשברים, המסמל חרדה ושמחה גם יחד.
הזכרונות נועדו כדי שניזכר לפני הקב"ה בזכות זכרון מעשי אבותינו ולפיכך אין בה מאפיין של תרועת הפחד, אלא של השברים, שיש בהם מצד אחד שמחה- על העלאת זכרון מעשי אבותינו, ומצד שני יש בה חרדה וצער על כך שאנו זקוקים להלאות זכרון מעשי אבותינו ושלא מספיק לעורר זכויות במעשינו שלנו, וגם חרדה וחשש מכך שמא יחד עם זכרון מעשיהם הטובים של אבותינו, יעלו לפניו גם זכרון מעשינו הרעים ומידת הדין תדבר על מידת הרחמים, והשופרות נועדו לצורך התעוררות החרדה והפחד בפני דינו של הקב"ה ולפיכך בברכה זו מתריעים בתרועה, המפחידה והמחרידה כל לב.
על עניינים כה גבוהים ורמים, כותב ה"עקידה", שומה עלינו שבעל התוקע והש"ץ יהיו ראויים לכך, לעורר רחמי שמים בתקיעותיהם ותפילותיהם ולחוש תחושת מסירות נפש לפני הקב"ה, כעקידה שנעקד בה יצחק.
(יתד נאמן)