רש"י מפרש את הפסוק, "צפרדע אחת היתה והיו המצריים מכים אותה והיא מתזת נחילין נחילין". מעשה זה של המצרים הוא תמוה לכל שומע, שאחרי שראו שככל שהם חוזרים ומכים את הצפרדע, יוצאים עוד ועוד צפרדעים, מדוע לא הפסיקו ומדוע המשיכו להכות ולהכות אף שראו שמעשיהם אלו מביאים עליהם חורבן גדול?
קושיא זו מביא הסטייפלר זצ"ל בספרו ברכת פרץ, ותירץ שבאמת השכל האנושי אומר שצריך להפסיק להכות כשכל הכאה רק עושה ההיפך מרצונם וכונתם, אלא שאצל המצרים זה עבד אחרת, שכיון שראו שהצפרדע מוסיפה להתיז נחילים עוד ועוד והם לא מצליחים להורגה, גבר כעסם עליה וכל רצונם מעתה היה רק להתנקם ממנה ולהכותה ככל האפשר, ואף שראו שממשיכה להתיז נחילי צפרדעים, זה כבר לא מנע מהם לעצור, כי בערה בהם חימת הנקמה והכעס, וככל שהוסיפו להתיז הוסיפו לכעוס וחמתם בערה בם, וכך בכל הכאה גברה בערת חמתם עליה והם הוסיפו להכותה ולהתנקם בה, והיא הוסיפה להתיז נחילין נחילין עד כי "ותכס את ארץ מצרים".
מוסר השכל גדול וחשוב לחיים אנו למדים מכך, כותב ה"ברכת פרץ", שהאדם בשעת כעסו אם ישמע חרפתו וישתוק ולא ישיב ישתק וירגע הדבר לאט לאט, ותעלם חמתו וכעסו, אבל כשמשיב לשכנגדו הרי חברו מוסיף להשיב לעומתו כהנה וכהנה, כל כמה שיוסיף להתנקם חבירו יוסיף להקניטו, והאש תגדל ותבער בין שניהם עד שתשרוף כל חלקה טובה. וא"כ הדעת נותנת שטוב לאדם לשתוק בשעת מריבה, אבל מדת הכעס אומרת איך אנכי אשתוק? מדוע שאעבור על פגיעה בכבודי? ומתחיל להשיב וחבירו כנגדו וכן חוזר חלילה מכאן נלמד כמה גרועה ומזקת מדת הכעס, ועד כמה מעולה וגדולה מידת ההתגברות והשתיקה בעת כעס.
בספר הכל בו (סי' מ"א) כתב שנהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תיכף ששמעו "ברכו", שמצינו באגדה שבארה של מרים נמצא בימה של טבריה, וכל מוצאי שבת מחזרת על כל בארות ועל כל מעיינות וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו מים וישתה אפילו כל גופו מוכה שחין מיד נרפא. ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה יותר מדי ונזדמנה לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותם המים, כיון שבאה אצל בעלה כעס עליה ומרוב כעסה נפל כדה משכמה ונשבר הכד ונפלו מטיפי המים על בשרו ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין אבל שאר גופו נשאר מוכה שחין, והבין וכאב את תוצאת רגזנותו, ומה שלא שתק והתגבר על עצמו, ועל זה אמרו חכמים (קדושין מא) 'רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו', מלבד זה הוא רק מפסיד!
הרעיון של הסטייפלר מדהים נוקב ונכון עד מאד
יחד עם זאת הקושיא במקומה עומדת, אמנם כשאדם נותן דרור לכעסו, הכעס מבעבע ומבעבע יותר ויותר… אך עדיין נשמע הזוי ובלתי מובן לחלוטין שיכעסו כל כך על צפרדע… עד שכיסו את כל הארץ בצפרדעים! באמת…
שמעתי פעם ביאור נחמד. אדם נוטה להיות זחוח ובטוח בעצמו גם היכן שכווווווולם נכשלו ש…הוא יצליח! וכך כשהאחד ניסה להרוג את הצפרדע ולא הצליח, ניסה השני וגם לא הצליח, השלישי גם לא… הרביעי לא… בא החמישי ואמר: חכו חכו… אני יצליח!! והלאה והלאה… כל אחד בטוח שהוא יצליח!!
ותכס כל הארץ….
תירוצו של הגאון הסטיייפלר לא נראה, שמחמת הכעס הם המשיכו להזיק לעצמם. ואינו דומה לרב אם חבירו שרוצה להזיק לחבירו אע"פ שמזיק לעצמו משום "תמות נפשי עם פלשתים".
אלא הטעם שמאת ה' היתה זאת שהם יכו ויכו ויזיקו לעצמם