וישב מחוץ לאהלו….. הוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו אף הוא יבדל (ערכין ט"ז)
כמה מריבות פורצות בבתי ישראל על דברים של מה-בכך! כאשר אחד מן הצדדים לא ידע לסגור את הפה, וכשהיה נדמה לו שהשני פגע בו, הגיב בזעם, והתגובה מן הצד השני לא איחרה לבוא, והנה האש עולה השמימה.
הסיפור שלפנינו נסוב על הגאון רבי אליהו ר. זצ"ל, שיצק מים על ידיו של האדמו"ר רבי שלומק'ה מזוויעהל זצ"ל, וכבר סיפרנו כמה פעמים שרבי אליה שימש גם כרבי בעצמו, ורבים-רבים דבקו בו ובהנהגותיו, ולא עשו דבר בחייהם מבלי לשאול אותו ולהיוועץ בדעתו.
פעם התלווה אליו תלמידו, הרב נחום כהן, בדרכו לביתו. והנה, כך הוא מעיד, נכנסתי עם רבי אליה לביתו, ובפרוזדור אנחנו מוצאים את אשתו, שהיתה ידועת-חולי, ולא כל כך בריאה.
כשראתה האשה את שנינו נכנסים הביתה, החלה לצעוק "מדוע אתם באים לבקש ברכות מבעלי, הרי הוא זולל וסובא"?… ר' נחום כהן סיפר על עצמו ואמר שלא היה מסוגל לשמוע את הדברים, וברח מביתו של רבי אליה.
יכולני להעיד, סיפר הגר"י זילברשטיין בסעודה שלישית, שרבי אליה היה אוכל פת במלח ומים במשורה, והיה רחוק מהמושג 'זולל וסובא' כרחוק מזרח ממערב, ויותר… אבל רעייתו שכאמור לא היתה בריאה, טפלה עליו את האשמה המוזרה.
נחשוב רגע: כיצד היה מגיב כיום בן-דורנו לאשמה שכזו, כשהוא יודע בכל מאת האחוזים שהדברים אינם נכונים, ואשתו אומרת את הדברים בפרהסיא, ומביישת אותו ברבים, ועוד בפני תלמידיו!
ר' נחום כהן, כפי שסיפרנו, ברח מן הבית. מאוחר יותר, כשפגש את רבי אליה, שאל אותו מדוע הוא אינו מעיר לאשתו על התנהגותה?
השיבו רבי אליה בפשטות: 'חלילה, הרי זאת אשתי, וכיצד אתה רוצה שאעיר לה'?! וחזר על דבריו פעם שנייה ושלישית: 'הרי זו אשתי'!!! ולבד מכל זאת, המשיך רבי אליה, הרי היא צודקת בדבריה…
אם עד המשפט האחרון, עוד הבנתי את הדברים – אמר רבינו המרא דאתרא שליט"א – הרי שאת הדברים האחרונים, כבר אינני מבין כלל… שכן פשוט וברור שרבי אליה לא היה זולל וסובא. אלא אם כן התכוון לומר, שהוא 'זולל' את התורה, ו'סובא' מיינה של תורה!—
גם אם נוריד מהסיפור המופלא הזה את החלקים שאינם שייכים אלינו, עדיין נוכל ללמוד מכאן לקח מאלף כיצד להתייחס אל עקרת-הבית, ועל איזה יסודות-של-כבוד עלינו להשתית את הבית שלנו.
גם כאשר מקבלים לפעמים הערה או גערה כלשהי מהאשה, כדאי מאוד לשתוק ולקבל את הדברים באהבה.
("קול ברמה" – גליון 284)