ואל יפלא בעיניך על זה, שהרי אנו רואין כמה אנשים מדברים לשון הרע ואין להם שום נגע, מצינו להם תרוץ ממדרש חז"ל, שאמר על הפסוק שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, שומר מצרעת נפשו.
ובאור הענין ראיתי מקצתו בספר נחל קדומים, דידוע דכל מה שהקדוש ברוך הוא מעניש את האדם הכל הוא לטובתו, כדי שינקה מעוונותיו, ולפעמים כדי שיעשה תשובה. ולכן בזמן שהיה מקדש קיים והיה לנו כהן מטהר, אם נכשל אדם בעוון לשון הרע היה הקדוש ברוך הוא מביא עליו עונש הנגעים, ואף גם זאת לא הביא עליו תכף על גופו רק על קורות ביתו, והיה צריך בעצמו לבוא אל הכהן ולומר לו אשר נראה לו בבית בנגע. והיה אומר לו הכהן דברי כיבושים, בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע וכו' וכמו דאיתא בתורת כהנים, כך שישתדל על ידי זה לסור מהחטא. ואם לא שם ליבו לזה, היה הקדוש ברוך הוא מענישו עוד יותר בעניין זה, וכמו שנתבאר עניין זה ברמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת וזה לשונו שם, שצרעת הבתים אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להחזירן מלשון הרע שהמספר לשון הרע משתנות קורות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית, משתנות כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכן עליהן, אם חזר בו וכו' ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנה עורו ונעשה מצורע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא ליצנות ולשון הרע וכו' עין שם.
והיה תועלת גדול מזה העונש, כי בראותו את גודל עונשו ובזיונו שהוא צריך לישב בדד מחוץ למחנה תמיד, ואינו רשאי לבוא אף במחנה ישראל ומודיע תמיד את צערו לרבים כדי שיבקשו עליו רחמים, כעניין שנאמר במקרא: "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא" וגו' ולעשות לו ככל הסדר הכתוב שם בפרשה בעניין ההזאה והגילוח, ואחר כך היה מביא עליו את קורבנותיו.
והנה בבואו אחר כך אל ביתו, בראותו את החסד הגדול שעשה לו ה' יתברך שריפא אותו מצרעתו, בודאי עשה כל מה שקיבל עליו בהיותו מחוץ למחנה , ופיס לכל מי שדיבר עליו לשון הרע. והנה על ידי כל זה נטהר לגמרי מזה הנגע, וגם מזה העוון, כי על העבר נתכפר לו בעונשו ובזיונו , ועל להבא היה נזהר מעצמו בכל כוחותיו שלא לבוא עוד לזה החטא.
והנה כל זה היה בזמן שהיה המקדש קיים, מה שאין כן עתה בעוונותינו הרבים שאין לנו לא מקדש ולא קרבנות, ולא כהן מטהר, אם היה הקדוש ברוך הוא מביא את הנגעים על גופו היה נשאר בטומאתו לעד, ולא היה אפשר לו להנקות מזה, על כן נשארה טומאת הנגע שבא על ידי חטא זה דבוקה רק בנפשו, ואין בולטת על גופו מבחוץ, וזהו כוונת המדרש [הובא בילקוט פרשת מצורע בשם ר' ינאי] "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", מצרעת נפשו, כי הנגע והצרעת דבוקה בנפש.
(מתוך שמירת הלשון שער הזכירה)