בסעיפים שנלמדו בימים הקודמים הוזכרו שלושת האופנים בהם מותר מעיקר הדין לקבל לשון הרע: אדם שנאמן על השומע כשני עדים, מסיח לפי תומו, וכאשר יש 'דברים הניכרים ממש' שהסיפור אמת. וכבר הבאנו את דברי ה'חפץ חיים', שלמעשה קשה מאוד להסתמך על ההיתרים הללו.
בסעיף הנלמד היום מביא ה'חפץ חיים' דוגמא ל'דברים הניכרים' שמחמתם מותר להאמין לסיפור ששמע [וכאמור, רק כשאי אפשר לדון לכף זכות, ובשאר התנאים המוזכרים לעיל]: כגון שהמספר סיפר את הלשון הרע בפני הנידון, והנידון מנסה לתרץ את עצמו, וניכר מתוך דברי התנצלותו שהדבר הוא אמת, מותר להאמין ולקבל את דברי הגנאי.
אופן נוסף: כגון אם נפל חשד על כמה אנשים ששהו בבית אחד, ונגנב חפץ כלשהו, ואחד מהם בוודאי הוא הגנב, אלא שעל כולם לא היה שום דבר הניכר כלל ובחזקת כשרים הם לגמרי, ועל אחד מהם יש דבר הניכר קצת שהוא הגנב, נחשב כדבר הניכר ממש.