לקח דורון טוויג את הרעל ושפך על זרעיו ושתיליו, ובתוך שעות קמלו כל עלי-החצילים. 'אתה מהרהר כל העת בצערם של הזרעים שלא נתת להם לשתות ולו טיפה אחת, וגרמת להם לצמאון נורא, ועכשיו אתה בא ובמו – אצבעותיך מטיל עליהם ארס, הגורם להם למות בתוך שעות ספורות. אין לך צער ויסורים גדולים מזה לחקלאי'…..

"ושבתה הארץ שבת לד'"   (כ"ה, ב')

בשמיטת תשע"ה נתקלנו בסיפור שהתרחש לשומר-שמיטה, והפעם ממושב דלתון בגליל העליון.

הסיפור האנושי, מחמם-הלב, שהתרחש בבית משפחת לגטיבי, אינו מתמקד רק בהתרגשות המשפחתית עם שובו לביתו של הבן, 'הפצוע הקשה ביותר באינתיפאדה'.

בעוד שב'קרן השביעית' מגדירים את מה שקרה כ'פירות שביעית', דהיינו שהנס הגלוי שאירע למשפחה הנכבדה, ממייסדות המושב, התרחש בזכות שמירת השמיטה, הרי שהחקלאי הוותיק עצמו מבקש להצטנע קמעה… 'אינני ראוי שיעשו לי ניסים כל-כך גדולים', הוא אומר; 'רפואתו של בני הגיעה בגלל התפילות המרובות שנישאו עליו בכל רחבי תבל'.

הכל החל בהחלטה על שמירת השמיטה של האב, משה, בנו של רב-המושב זצ"ל, תוך שהוא מחליט להפקיר את פירותיו לחלוטין ולא להעבירם אפילו לאוצר בית דין, מה שהביא בעונת הקיץ המוני יהודים למטעיו, שיצאו משם כשהם עמוסים בסלי-שזיפים ואגסים, נקטרינות ואפרסקים. ואם לא די בכך, הרי שאוטובוסים מלאים בילדי ת"תים הגיעו אף הם למטעים, כדי לראות מקרוב כיצד שומרים שמיטה.

עם תחילת השנה השמינית, כשביקש להתחיל בעבודת הקרקע, נתקלו הוא ומשפחתו בטרגדיה נוראה, כשבנו, יגל, נפגע אנוש מירי של צלף בחברון, בעת ששמר בפרשת 'חיי שרה' את המתפללים במערת המכפלה.

כבר בשלבים הראשונים הביעו הרופאים את דעתם ואמרו שאין כל סיכוי שהוא יצא בשלום מהפגיעה. למול היאוש שניבט מעיניהם של אנשי הצוות הרפואי, ביקש החקלאי מראשי 'קרן השביעית' להיכנס אל גדולי הדור, ובראשם מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, שיעתירו בתפילה על בנו.

התשובה-ברכה לא איחרה לבוא: ראויה היא השמיטה שתגן בעד יגל. ואכן, לפליאת כל הרופאים, הנס הגדול אכן אירע, והבן שוחרר לביתו, ובעוד כל החברים והשכנים פורצים במחולות, הצביעו האב והבן גם יחד על… מטעי השזיפים שבפאתי המושב.

'הרי הכל בזכות השזיפים והכרמים של אבא הנמצאים שם, על המורדות המערביים הסמוכים למושב, והופקרו לחלוטין בשנת השמיטה', אומר הבן, ומוסיף בהתרגשות עזה: אבא לא הפקיר הפעם את המצוה, ובזכות זה השי"ת לא הפקיר אותי'.

הברכות שמעניקים שומרי השמיטה, מתקיימות

מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א טבע את המושג 'ברכה שמקבלים משומרי שמיטה', והסביר שמי שמתברך משמים בברכת 'וציוותי את ברכתי', יכול ומורשה להעביר את הברכה גם לאחרים.

בחודש סיון תשע"ה, בעיצומה של שנת השמיטה, יצאו כיתות ד' של ביה"ס 'משכנות תמר' באחוזת ברכפלד, לטיול, וביקרו אצל חקלאי שומר שמיטה, דורון טוויג במושב עזריה. חקלאי זה התמסר לשנת השמיטה בצורה בלתי – רגילה, ולהלן נפרט בקצרה עד היכן הגיעה ההתמסרות הזו.

המורות שהיו בסיור ניגשו אל אשת – החקלאי וביקשו שתתפלל ותברך שתי מורות בצוות בית הספר, אשר לכל אחת מהן יש רק ילד אחד (אצל מורה אחת, הילד – היחיד הגיע כבר לגיל 15, ואצל השניה הוא בן 5). הן תיארו בפני אשתו של החקלאי את צערן ויסוריהן של המורות הללו, על שאינן זוכות לילדים נוספים.

האשה הבטיחה שתתפלל, וקיימה את דבריה. והנה, 9 חודשים לאחר מכן, בערב שבת קודש פרשת 'ויקהל-שקלים', זכו שתי המורות להכניס את בניהן שנולדו להן למזל טוב, בבריתו של אברהם אבינו!!!

הדבר היה בבחינת הבלתי-ייאמן, שתי המורות זכו ללדת באותו יום, לאחר שאשת – החקלאי בירכה אותן. מה רבו מעשיך ה'!!! – וציוותי את ברכתי, כפשוטו.

היתה זו עוד ברכה של חקלאי שהתקיימה, וכפי שאמר מרן הגר"ח קניבסקי שכדאי לקבל ברכה מאנשים אלה שמסרו את נפשם על שמירת השמיטה, ועשו הכל למענה.

ההתלבטות היתה קשה מנשוא

סיפורו של דורון טוויג ממושב 'עזריה' ליד רמלה, היה באמת מיוחד במינו. שכן, אך כפסע היה שהוא לא ישמור שמיטה, חלילה: בעצם, גם אחרי ראש השנה של השמיטה הוא עדיין לא החליט. היו אלו כמה אברכים שפגשו בו באקראי בכרם-הענבים, והאיצו בו להעמיס על עצמו את עול השמיטה, כמו גם רעייתו שעמדה מן הצד ודרבנה את בעלה לקבל את ההחלטה הנכונה.

ההתלבטות היתה קשה מנשואבשל היותו אחד החקלאים הגדולים המעבד מאות דונמים, ובעיקר – בגלל היותו ספק–הבית של חברת–ענק הרוכשת ממנו חצילים בשווי מיליוני שקלים בשנה. לבסוף, כשהחליט וחתם על טופס ההתחייבות ל'קרן השביעית', הלך עד הסוף, והמית 25,000 שתילים יקרים ששתל בחממות החדשות שלו, בהשקעת–עתק, למרות שמצד ההלכה לא היה מחויב לעשות זאת.

במקרה זה באה יראת-שמים האמיתית של דורון לידי ביטוי עז–רושם. הוא הביע את החשש שמא יהיו אנשים שידעו שקיבל עליו שביעית, והנה ימצאו לפתע בחממותיו חצילים שנזרעו לאחר ראש השנה…

'ואולי יקרה המקרה ואנשים שיגיעו לחממות יאכלו את החצילים שלי, ואז אחשב כמחטיאם', אמר דורון בנימה של דאגה אמיתית.

בני-שיחו מ'קרן השביעית' ניסו להרגיעו. הימים ההם, של אחרי ראש השנה תשע"ה, היו חמים מאוד, 'ולכן אם אינך משקה את השתילים, הם יתייבשו ויבלו מאליהם'. דורון סבר וקיבל. אבל השי"ת רצה אחרת.

עבר שבוע, והזרעים לא רק שלא התייבשו, אלא צמחו וגדלו. בחממות היה חום אדיר שכזה, שהגיע למינימום 50 מעלות צלסיוס, עד שהאדמה מסביב התבקעה, אבל לפתע נראו עלי – חצילים יוצאים  ופורחים בחממותיו של מי שקיבל על עצמו את שמירת השמיטה…

החקלאי קם בבוקר ונושם את רגבי הקרקע

והנה עוד שבוע, ועוד שבוע, ולמרות שהעלים אינם מקבלים השקיה, הם גדלים ומתפתחים. 'היתה זו תופעה על-טבעית', אומר טוויג, ומוסיף בתוך כדי דיבור 'היום אני יודע שזה נעשה כדי להעמידני בנסיון קשה-קשה, ולבחון אם אוכל לעמוד בו'.

כששאלנו אותו 'לאיזה נסיון קשה הינך מתכוון', מחייך טוויג ומשיב: עכשיו אני יודע שאינך חקלאי, ואין לי נשמה של חקלאי… ומסביר: כשראינו שעלי – החצילים אינם קמלים מאליהם, הבנו שהדרך היחידה להוצאתם מן העולם יהיה על ידי הזרמת חומר רעיל, הנהפך לגז, על הזרעים.

עיניו של דורון מתחילות לדמוע, ואנחנו עדיין לא מבינים אל-נכון על מה ולמה הוא מתרגש כל-כך…

אבל ההסבר הוא פשוט מאוד. כל חקלאי רואה בזרעים ובצומח את כל חייו. כשהם פורחים, הוא פורח. כשהם נובלים, הוא מרגיש לא טוב. זה הוא כידוע אחד הקשיים העיקריים בקבלת עול השמיטה, כשהחקלאי מצוה להתנתק מן האדמה וריח הניחוחות שלה, מה עוד שהחקלאים-השכנים, שלא זכו לקבל עליהם את השמיטה, מהפכים וחורשים באדמה, והריחות נישאים למרחוק.

בנשימות-אפו האחרונה

החקלאי קם בבוקר ונושם את רגבי הקרקע, וחושק מאוד לגשת לאדמה. מי שאינו נמנה על אוכלוסיית החקלאים, לעולם לא יכול להרגיש זאת.

עוצמת התאווה לעבודת האדמה מקבילה למצב שבו אדם שצם כמה ימים רואה אוכל שריחו נודף למרחקים, ולא נותנים לו לטעום ממנו, מטעים דורון בדבריו.

עכשיו תבין, הוא אומר, לאיזה מצב נקלעתי. לא רק שלא יכולתי לעבוד באדמה, ולזרוע, אלא נאלצתי לקחת את הזרעים הללו שזרעתי במו ידיי, ולהמית אותם.

'במידה מסוימת זה כמו להמית את הילדים שלך', הוא אומר. 'אתה חושב ומהרהר כל העת בצערם של הזרעים שלא נתת להם לשתות ולו טיפה אחת, וגרמת להם לצמאון נורא, ועכשיו אתה בא ובמו – אצבעותיך מטיל עליהם ארס, הגורם להם למות בתוך שעות ספורות. אין לך צער ויסורים גדולים מזה עבור חקלאי'.

הדיאולג הזה, היוצא מעמקי ליבו של בן–שיחנו, מסתיים בהקבלה לאדם שתועה במדבר, ומשווע לטיפת מים, והנה סוף סוף הוא פוגש מאן-דהו, ובנשימת–אפו האחרונה הוא מתחנן אליו, בעיניים דומעות, שייתן לו לשתות. והלה, במקום מים, נותן לו גז.

'זה בדיוק מה שעשיתי לשתילים שלי. הזרמתי להם גז שהמית אותם', הוא בוכה בפנינו.

ולמרות כל הקושי שבדבר, לקח דורון טוויג את הרעל ושפך על זרעיו ושתיליו, ובתוך שעות קמלו כל עלי-החצילים ולא נשאר מהם מאומה. רק לאחר מכן- – כאשר ראה את הכל מופקר ומושבת –נחה דעתו.

'מה קרה לך'? – שאלו הפועלים

הוא נזכר, בחיוך, שכאשר הורה לעובדים הזרים שלו לבצע את הפעולה, הם הסתכלו עליו כעל מי שיצא מדעתו… זה שבסוכות אני יוצא מהבית ומתגורר בסוכה – הם כבר קלטו: כמו גם את העובדה שבמשך שבעה ימים לא מכניסים היהודים לפיהם חמץ, או שאינם עובדים יום אחד בשבוע: אבל להרוג את הזרעים היקרים, ולהרוס את תכולת החממה במו-ידיך?! 'מה קרה לך'? שאלו הפועלים, ויצאו מדעתם מרוב תמהון…

מה שצריך להדגיש, שהוא לא היה מחויב לעשות זאת לפי ההלכה. רק יראת-השמים שלו, והחומרות היתרות שגזר על עצמו בשמירת השמיטה, הביאוהו לחששות הנ"ל, שמא –שמא מישהו יכנס לחממה ויאכל מהפרי האסור.

קטעים אלה הופכים את סיפורו של דורון טוויג למשהו מיוחד במינו. כאשר ביקרנו אצלו בשנת השמיטה, יצא אתנו האיש לסיור בשדות, שבמהלכו ירד כמה פעמים מרכב-השטח כדי… ללטף את הקוצים והדרדרים שצמחו, במקום החצילים והכרוב: 'אלו קוצים של מצוה', אמר בלהט.

שמירת השמיטה הפרטית שלו הפכה לנחלת הכלל בצורה כל-כך מפתיעה, עד כדי כך שיותר מ-2,000 איש ביקרו במשק שלו במהלך שנת השבע.

אבל הסיפור לא נגמר בביקור גרידא: גדולי התורה, ובראשם מרן הגר"ח קניבסקי, שלחו אליהם אנשים הזקוקים לברכה. 'אין ברכה יותר גדולה מאשר ברכתם של שומרי השמיטה, שהתורה בעצמה ייעדה להם את הברכה, כמו שכתוב וציוותי את ברכתי'. אמרו גדולי התורה והדגישו שוב ושוב את מסירות הנפש שבאה לידי ביטוי אצל בני המשפחה המדוברת במושב עזריה.

אנשים הגיעו והתברכו, מי בזיווג הגון, מי בזש"ק,  מי ברפואה שלימה, וכו'. והברכות פועלות את פעולתן באופן יוצא מגדר הרגיל.

(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' – בעריכת הרב משה מיכאל צורן)