ואהבת לרעך כמוך! (י"ט, י"ח)
מדי יום עם שחר, כשערפילי הטל עוד לחים מסביב וקרני שמש ראשונות עולות מהאופק, אנו ממהרים לבית הכנסת לתפילת שחרית, ופותחים בהתרגשות את הסידור, לתפילת שחרית שתפתח לנו את היום בקשר רוחני, ותעניק לנו אנרגיה וכוחות לעשיה והצלחה. לפני שאנו פותחים בתפילה, רגע לפני הפיסקה הראשונה בה ליבנו גואה בתהילה 'מה טובו אהליך יעקב', אנו אומרים משפט אחד, קצר, יעיל, מרגש ונוקב גם יחד:
'הריני מקבל על עצמי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך!'
רגע, למה דווקא זה? למה פותחים את היום והתפילה דווקא עם המצוה הזו? זכינו בתרי"ג מצוות, אולי נעשה ביניהן תורנות, ומדי יום נקבל על עצמנו אחת מהן? אולי נקבל על עצמנו את שש המצוות התמידיות? מה ענינה המיוחד של מצוה זו, שלפיכך היא נבחרה לפתוח לנו את היום בקבלת 'ואהבת לרעך כמוך'?
התשובה היא, שבתחילת היום אנו מתייצבים בתפילה, מתחילים לבקש ולהתפלל על היום שלנו, שיהיה יום מבורך, מלא בשפע, רצוף בטוב, מואר ושמח. אך עוד לפני התפילה, עוד לפני שפותחים בה, עוד לפני שמבקשים משהו, צריך ללחוץ על הקוד הסודי, להפעיל את המפתח העוצמתי:
אהבת ישראל! המחוייבות העמוקה שלנו לאהוב כל יהודי, באשר הוא יהודי. זו מצוה הטומנת בחובה כוחות ועוצמות שלא נוכל לשער, זו המצוה שפותחת את התפילה והיום כולו באופן החיובי ביותר, הטוב ביותר, והמושפע ביותר. אהבת ישראל, היא היוצרת את המרקם שלנו כעם חזק ומאוחד, יחיד ומיוחד. עם בו כל אחד לא רואה רק את האינטרס שלו, אלא באותה מידה רואה את האינטרס של זולתו. עם בו כל פרט אינו פרט לגופו, אלא חי ונושם ודואג לרעהו.
בפרשת השבוע, מגדירה התורה את אהבת ישראל בהגדרה ברורה ותמציתית מאין כמותה. אתה יודע כמה עליך לאהוב את זולתך? הידעת מהו שיעורה של אהבת ישראל? הנה התשובה: 'כמוך' – כפי שאתה אוהב את עצמך… כמה שאתה דואג לעצמך, כמה שאתה עסוק בעצמך, כמה שאתה מנסה להיטיב עם עצמך – כך, בדיוק כך, תנהג כלפי חברך.
אהבת ישראל איננה מושג מופשט, רחש לב טבעי ותו לא. אהבת ישראל היא מושג מעשי, שרבות מהמצוות שלנו תלויות בו ונובעות ממנו. אנו דואגים לאחינו היהודים, אנו פועלים למענם, גומלים עימם חסד, נצטער בצרתם, נשמח בשמחתם, נעשה הכל כדי להקל עליהם ונפעל למענם בכל כוחנו. כל זאת – כי אנו אוהבים אותם באמת, וכפי שלא נחסוך מאמץ ומשאבים מלהיטיב את מצבנו וחיינו – כך ננהג גם כלפי זולתנו.
לכן, גילה האר"י הקדוש זי"ע, כמה כדאי לפתוח את היום ואת התפילה בקריאה הברורה הזו, שאנו אוהבים ודואגים לכל יהודי, שאנו חלק מהמשפחה הנפלאה של עם ישראל בה כל אח אוהב ודואג לאחיו.
התחייבות שהרעישה עולמות…
היה זה בשעת ערב מוקדמת, מחוץ למחלקת 'טיפול נמרץ', באחד מבתי החולים הגדולים במרכז הארץ. בפנים מודאגות ובעיניים טרוטות עמד שם ר' דוד, חרד לגורל ידידו משכבר הימים, המוטל כאן חולה אנוש מזה מספר ימים. כבר חודשים ארוכים שמצבו הולך ומידרדר, אבל עכשיו – מרגע לרגע המצב הופך קריטי…
ראשו הסתחרר עליו, הוא יצא החוצה לנשום אויר, ושקע בהרהורים נוגים. בעיני רוחו עברו התמונות המרגשות, הרגעים השמחים והיפים במחיצת ידידו, מסכת ידידות ארוכה ורבת שנים. הוא נזכר כיצד התרוצץ עמו לארגן 'שלום זכר' בהולדת בניו, כיצד רקד עמו בחתונות ילדיו, כיצד שוחחו שעות ארוכות באהבה ובחיבה אין קץ… ועתה – מצבו של החבר בכי רע, הוא חולה אנושות, והרופאים לא מנבאים לו טובות…
הוא הוציא את ספר התהלים מהכיס, וכמו בכל יום בתקופה האחרונה, שקע בתפילה נרגשת מעומק הלב. לפתע, תוך כדי התפילה, גאו רגשותיו ברחמים על ידידו, דאגתו הכנה לשלומו שברה שיאים, וכהרף עין ניעור זיק במוחו: 'אני באמת חבר שלו, באמת בריאותו שלו – עולה לי בבריאותי שלי… אך האם אני משקיע בו באמת? האם אני באמת מסור אליו בכל נימי נפשי?'
ההרהור הזה הוסיף להטרידו, ואז עלו בו שאלות נוספות: 'האם פעם דאגתי לפרנסתו הדחוקה? מעבר להתעניינות כנה בעבודתו ובמעשי ידיו, האם לקחתי אחריות לשלומו הכלכלי ושלוותו הכספית? האם הרגשתי פעם שדאגותיו שלו – הן דאגותיי שלי?', המחשבות הללו לא נתנו לו מנוח. לנוכח מצבו הקשה של ידידו, ההרהורים הללו שבו ועלו בו, הובילו אותו להחלטה אמיצה וחסרת תקדים:
'ברגע זה', המה לבו בהתרגשות ובחמלה על חברו, 'הריני מקבל על עצמי, כי בעזרת השם, לכשנזכה לראות בנס הגדול בהבראתו השלימה של ידידי, אני לוקח על עצמי לדאוג לכל מחסורו, לפרנסו בשפע ובהרחבה! אחזק את הידידות המופלאה בינינו בלקיחת אחריות למצבו הכלכלי, בהקרבה של ממש ובהתחייבות אמת, למען שיפור חייו של ידידי. אתאמץ ואצליח בס"ד לדאוג לפרנסתו, לחם לפי הטף, חגים ומועדים, חתונות ושמחות – הכל עלי, באחריות!'
הוא עלה על יצועו נרגש, וביום המחרת זכר היטב את דבר ההבטחה, והמשיך לעקוב מקרוב אחר מצבו של ידידו החולה, מתוך תקוה כי קבלתו זו תשנה את רוע הגזירה, ובכח הידידות המתחדשת בעוצמה – יזכה חברו לחיים ארוכים ובריאים. והנה, למרבה הפלא, הנס קרם עור וגידים – – –
לפתע פתאום, הפכו הרופאים לאופטימיים. הם דיווחו על שיפור איטי במצב, ואחר כך על התקדמות. למרבה השמחה ולגודל הנס, כעבור ימים בודדים כבר שוחרר ממחלקת 'טיפול נמרץ', עבר מספר טיפולים כשהפעם גופו עמד בהם בהצלחה, ולא עברו אלא שבועות בודדים עד שהועבר להתאוששות בבית הבראה, ואחר כך חזר לחיק משפחתו…
הדבר היה לפלא, והפך לשיחת היום במשפחה, בשכונה, בקרב הקרובים והרחוקים. רבים כל כך שהתפללו למענו של החולה והעריכו כי ימיו ספורים, הופתעו לראותו מהלך על שתי רגליו, מחייך ושמח, בריא ואיתן. איש לא ידע מה חולל את הנס הגדול, כיצד קרה שאדם שהיה מוטל על ערש דווי נגאל ממוות לחיים…
ר' דוד כן ידע, ועד היום הוא יודע, ושמח לשלם את המחיר, כבר למעלה משלושים שנה… מאז אותו יום ניסי בו הבריא חברו, ר' דוד עומד במילתו, ומפרנס את חברו בשפע רב ובהרחבה גדולה, מכל הלב, באהבה ובשמחה. הוא שולח לו סכום כסף כדי שיוכל 'לגמור את החודש' בהרחבה, ובחגים – מעניק לו מתת יד הגונה שתסייע לו לשמוח בחג. ר' דוד גם חותם על השיקים בחתונות ילדיו, מכסה את כרטיס האשראי שלו מדי חודש, וגם מזרים לו תמיכות כספיות בהיקף עצום…
ולמרבה השמחה, יד ה' היתה עמו לעוזרו, ובתקופה שחלפה הצליחו עסקיו של ר' דוד עד בלי די, והוא התעשר עושר מופלג. את העושר הזה לא תלה בהצלחתו האישית, אלא בסייעתא דשמיא צמודה שעמדה לו, לקיים את הבטחתו ולהצליח לעמוד במילתו. הוא נוכח לדעת, כי רחמיו הגואים דאגתו הכנה ולקיחת האחריות האישית שלו למען חברו – הם שעמדו להציל את ידידו מהמחלה הקשה, וגם פתחו עבור עצמו שערי שפע וברכה עד בלי די…
ולא נועד סיפור זה, אותו שמענו מר' דוד בעצמו, אלא כדי ללמדנו: פעמים רבות הלב נקרע מכאב לנוכח ייסורים של חבר, אסון שהתרחש, טרגדיה אנושית עצובה, צרה קשה שהתרגשה על יהודי. הלב נקרע מכאב ודאגה, חמלה והשתתפות, אך אין בכך די: אהבת ישראל אמיתית היא לקחת אחריות, כך ממש. לדאוג לזולת כי הוא – זה אני, ואהבת לרעך – כמוך, כי ככל שניקח יותר אחריות על הזולת, כך יושפעו עליו שפע ורחמים עד בלי די.
והוא שחשף הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע, כמובא בספר 'דברי דוד', בבארו את דברי חז"ל 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים'. כי כל המרחם על הבריות – אדם שלבו גואה ברחמים ובחמלה על חברו, ומתאמץ ומתמסר ומשתדל למען ידידו, להצלחתו, לפרנסתו, לרווחתו ולהסיר דאגותיו מעליו, אזי 'מרחמים עליו' – על החבר הזה מתעוררים רחמי שמים, העובדה שיהודי ריחם עליו מעוררת עליו רחמי שמים.
הוא מוסיף ומגלה כיצד, וחושף טפח מהנעשה בעולמות העליונים: כאשר יהודי מרחם על יהודי אחר, מליצי היושר בשמים אומרים לבורא עולם, 'אם אדם בשר ודם כה מרחם ומתאמץ ומתמסר למען יהודי אחר, קל וחומר שמלך מלכי המלכים שהוא כל יכול יתאמץ למען אותו יהודי, וישלח דברו להשפיע עליו חסד ורחמים עד בלי די!'
מדהים! הדרך לגרום להשפעת השפע והרחמים משמים על זולתנו, עוברת דרכנו!, אם אנו נתחבר לכל יהודי באהבה, בהתמסרות, ברצון להקריב, במאמץ להקל – אזי משמים יפעלו באותה דרך, ישפיעו עליו שפע רחמים וחסדים, ויעטרוהו באוצרות טובה וברכה!
הבה נחשוב במה נוכל לסייע, במה נוכל לשפר את מצבו של הזולת, כיצד נוכל להפוך את האכפתיות והדאגה – לפעולה מעשית שתסייע לזולת. וככל שנזכה להרבות באהבת ואחוות אחים, וככל שנרבה בדאגה כנה בעלת משמעות מעשית – כך נזכה שאהבתנו ודאגתנו ההדדיות יעוררו רחמים ואהבה משמים, לזכותנו בישועות ונחמות עד בלי די!
הזמנה מפתיעה…
בשכונת 'גבעת מרדכי' בירושלים, בבנין שקט בדרך כלל, התגוררה משפחת הגה"צ רבי צבי הירש פלאי זצ"ל, משגיח ישיבת חברון. אלא שאותם ימים לא היו ימים שקטים בבנין, ההיפך הוא הנכון…
הדיירים בקומה למעלה, שכני הרב והרבנית, צרה להם דירתם. המשפחה התרחבה, גדיים נעשו תיישים, תינוקות משחקים נוספו למשפחה, ונוצר צורך קיומי להרחיב את הדירה. הם השקיעו רבות בתוכניות הבניה, באו בדברים עם קבלן שיפוצים נודע, ולבסוף, ביום מן הימים הופיע טרקטור גדול מאחורי הבנין, והחל לחפור במרץ…
זה היה היום השליו האחרון בבנין. כל מה שהיה עד אז, אחוות השכנים, העזרה ההדדית, נמוג ואיננו. נכון שהשכנים אישרו את הבניה והסכימו לה, אך ברגע האמת – החלו להתלונן, תלונות מוצדקות יותר ופחות. זה בא בטענות על שעות העבודה, וההוא לא הפסיק להתאונן על האבק והלכלוך, אחד השכנים רגז על הרעש שיוצרת העבודה, ושכן אחר בכלל טען שילדיו מפחדים מהפועלים…
חלק מהתלונות היו מוצדקות וטופלו במידת מה, וחלק מהן – שגרתיות ורגילות, מעשה שיגרה בבניינים בהם נערכים שיפוצים, בעיות שחולפות כעבור תקופה קצרה ולא נעימה. בעלי הדירה המשופצת השתדלו ככל יכולתם להיטיב עם השכנים ולמנוע את צערם, אך היה ברור לכולם שמקצת כאב ראש ועגמת נפש – אין דרך מילוט…
והנה, ביום אחד לעת ערב, הבחינה בעלת הדירה המשופצת ברבנית פלאי ע"ה, כשהוא עולה את המדרגות לכיוון ביתם. בשברירי שניה הספיקה לחשב, כי בוודאי הרבנית כבר לא מחזיקה מעמד מול הרעש והלכלוך הרב, המעיקים מאוד על אנשים מבוגרים. היא גם הספיקה להעריך, כי העבודות כבר לא יוכלו להימשך כסדרן, היא תיאלץ להפסיקן באיבן ולהישאר בבית משופץ למחצה, שכן בוודאי לא תוכל לסרב לבקשתה ותלונתה של אשה מבוגרת ונכבדה כמו השכנה – הרבנית פלאי…
עוד שניה חולפת, והרבנית פלאי כבר נוקשת בדלת. כשפתחה, המתינה לשמוע את תלונותיה, אלא שלהפתעתה הרבה, הרבנית התעניינה בשלומה, שאלה איך עוברים עליה הימים הקשים – כשמשפצים לה בבית, ובקול אכפתי ומודאג שאלה לשלום ילדיה…
אחר כך, הגיעה ההפתעה האמיתית. הרבנית פלאי פתחה ואמרה: 'תראי, שכנתי היקרה!, שיפוצים זה לא קל, אני בטוחה שאתם עוברים ימים קשים, ואת עם הילדים הקטנים בבית. רציתי להציע לך לשלוח אליי את הילדים לשעות אחר הצהריים, שיהיה להם מרחב נקי ונוח לשחק. גם אם את רוצה לנוח בימים כה טרופים – תרגישי בנוח לשלוח את הילדים למטה – למשפחת פלאי…'
האשה צחקקה במבוכה, והרבנית הוסיפה: 'נו, באמת, את לא צריכה להתבייש… יש לנו בבית משחקים שמשרתים את נכדיי, והם יוכלו לשמש את ילדייך באותה מידה!, לחילופין, תבואי בעצמך לנוח אצלנו, הדירה שלנו ריקה ונשמח לארח אותך למנוחה בחדר שקט ופרטי, נקי וצלול!, אתם מוזמנים, באמת!' – סיימה הרבנית את דבריה הכנים, ושבה לביתה…
סיפור זה, המופיע בספר 'ברכי נפשי', אין כמוהו להורות לנו מהי אהבת ישראל אמיתית, המתבטאת בדאגה ואכפתיות כנה לזולת. ובפרט בעת קושי ומצוקה, ובעיקר כשעוברים תקופה פחות נעימה – אז הוא רגע המבחן עד כמה אהבת ישראל גואה בנו, עד כמה אנו מסורים ואוהבים באמת את זולתנו. כי כשאדם אוהב את השני באמת – זה מיקל עליו להתמודד עם הקושי האישי שלו, ולראות את הקושי של הזולת כדחוף יותר ומכביד יותר, ולפיכך הוא מתמסר לפתרונו…
הבה נחשוב היכן נוכל להקל, הבה ננסה לאמוד במה נוכל לסייע, הבה נבחן במה נוכל להיטיב – כדי שהאהבת ישראל שלנו תלבש צורה מעשית, בדאגה כנה ואכפתית למה שעובר על הזולת, בפעולה של ממש כדי להקל עליו!