הרב ישראל ליוש
"וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיה"ָ (במדבר ח', ג')
רש"י מפרש שהפסוק בא להגיד את שבחו של אהרן שלא שינה, ורבו התמהים: מה החידוש בכך שאהרן לא שינה, וכי זהו השבח על אהרן שאינו משנה מדברי הקב"ה?
ה'חתם סופר' הוא בכלל הרבים שתמהו תמיהה זו, אלא שהוא מעיר הערה נוספת: מדוע בלשון הציווי לאהרן אומר הקב"ה 'בהעלותך' את הנרות, הרי בלשון ציווי מתאים יותר היה לומר 'העל' את הנרות?
ה'חתם סופר' מעיר עוד על שינוי הלשון, שבלשון הציווי אמר 'יאירו' שבעת הנרות, ואילו בפסוק השני המספר על עשייתו של אהרן אמר: 'העלה' נרותיה, מדוע לא אמר 'האיר' נרותיה?
על כל אלו מתרץ החתם סופר: שהרי שבעת קני המנורה רומזים לפסוק (ישעי' ל"ג, ו') "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו". ששת הקנים שבשני צדי הקנה האמצעי, רומזים לששה סדרי משנה, שהם כנגד "אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת", והקנה האמצעי הוא כנגד סוף הפסוק "יראת ה' היא אוצרו". ולכן ששת הקנים היו פונים אל הקנה האמצעי, כי יראת שמים היא תכלית הכל, ואין כל תועלת במי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, כמו שמבואר בגמרא (שבת לא א).
ואם כן – אומר ה'חתם סופר' – אם הכהן המדליק היה צדיק גמור והיה לבבו שלם, היו ששת הנרות פונים מאליהם אל הנר האמצעי, כי תכלית תורה היא יראת שמים, וממילא ששת הנרות הרומזים על התורה פונים אל הנר האמצעי – הרומז על יראת שמים. אבל היו כהנים שהנרות שהדליקו לא היו פונים מאליהם אל הנר האמצעי, אלא עליהם היתה מוטלת המלאכה להעלותן אל מול פני הנר האמצעי.
לפי"ז מבאר ה'חתם סופר' את הפסוקים כך: הקב"ה מבשר לאהרן, דע לך שכאשר אתה תדליק את הנרות – כיון שאתה צדיק גמור – הם יאירו מאליהם אל מול פני המנורה, ולא תצטרך אתה להעלותם אל מול הנר האמצעי. אך מרוב ענוותנותו של אהרן הוא העלה את הנרות בעצמו אל מול פני הנר האמצעי, ולא סמך על הבטחת הקב"ה שיקרה כך מעצמו, והוא עשה כן כי לא רצה שיחזיקו אותו ככהן מיוחס יותר משאר הכהנים, ואם כן זהו שבחו של אהרן, שלא שינה משאר הכהנים, למרות שאף אם לא היה עושה כמותם, היו הנרות עולים מעצמם אל מול פני המנורה, מרוב צדקותו ויראת השמים שבו.
לאחר דבריו הנפלאים של ה'חתם סופר', יש בנותן טעם לספר את שסיפר הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, על ענוותנותו וצדקותו של ה'חתם סופר': פעם למד ה'חתם סופר' עם שלושה מתלמידיו, תוך כדי הלימוד התעייף ה'חתם סופר' ונמנם. אז פנה אחד התלמידים לחבריו ואמר להם: "שמעתי שאומרים על ה'חתם סופר' שהוא גאון גדול, אני אינני רואה את הגאונות שלו". התלמיד השני הוסיף לומר: "אני שמעתי שאומרים עליו שהוא חכם גדול, אך אני אינני רואה את חכמתו הגדולה". התלמיד השלישי לא נשאר שקט, ואף הוא הוסיף לומר ששמע שאומרים על ה'חתם סופר' שהוא ירא שמים גדול, אך הוא אינו מבחין ביראת שמים הגדולה שבו…
לפתע התעורר ה'חתם סופר' ופרץ בבכי ואמר: "מה שאתם אומרים שאני לא גאון גדול, אינני מצטער על כך, כי אני יודע שעמלתי כפי כל כוחותיי, ואם אינני גאון – לא יתבעו אותי מהשמים על כך. אבל מה שאתם אומרים שאינני ירא שמים, על זה אני בוכה ומצטער, כי הרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואם כן היה בידי להשיג 'יראת שמים', ואם אינני ירא שמים – הרי יתבעו אותי על כך", כל כך בכה ה'חתם סופר' שכל בגדיו נרטבו מרוב דמעות.
●●●
מסופר בספר 'פניני רבינו הקהילות יעקב', שמרן ה'סטייפלר' העיד על מרנא ה'חזון איש' שעד יומו האחרון לא שלטה בו שכחה. בכל ענין שהיו מדברים איתו בכל מקצועות התורה, נראה היה הדבר כאילו זה עתה למד את הסוגיא המדוברת, עם שיטות הראשונים והמסקנות להלכה, אף כשהיה מדובר על סוגיות שהוא למד לפני שלושים או ארבעים שנה.
פעם שאל הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל את הסטייפלר: "במה זכה החזון איש לזיכרון נפלא כל כך? האם זה בגלל שהרבה לחזור על תלמודו?" השיב לו הסטייפלר: "בודאי שאי אפשר לזיכרון גדול כל כך בלא להרבות בחזרות, אבל הרי הגמרא (מגילה ו ב) אומרת: 'לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא', ולחזון איש היתה סייעתא דשמיא שלא תשתכח ממנו תורתו, בזכות צדקותו העצומה, ובזכות יראת השמים הנוראה שלו. מוראם של ארבעת חלקי השולחן ערוך היו על ראשו תמיד, הוא לא עשה שום תנועה מבלי להתייעץ עימם, ובזכות זה הוא זכה לסייעתא דשמיא שמועותיו היו בהירות ומחוורות לו וזכורות על לבו תדיר".
●●●
שיחת חולין של תלמידי חכמים, קיימו ביניהם הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל ורבנים נוספים, ובכללם חתנו הגאון רבי ברוך יוסף פייבלזון זצ"ל, אודות גדולי הדורות שנתברכו בזיכרון גדול. תוך כדי הדברים הוזכר שמו של הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, מיד אמר רבי נפתלי: "לדעתי אין לכלול את רבי אלחנן ברשימת בעלי הזיכרון, הוא אמנם בור סיד שאינו מאבד טיפה, אבל אין זה מכוח זיכרון טבעי, אלא מרוב יראת שמים, מרוב פחד שלא להיות בכלל השוכח דבר אחד ממשנתו"…
●●●
הגאון רבי דב יפה זצ"ל סיפר על תקופת לימדו בישיבת פוניבז': "בזמן שבין פטירתו של המשגיח הגאון רבי אבא גרוסברד זצ"ל, לבין מינויו של הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, נוצר רפיון בישיבה בעיקר ביראת שמים.
"נכנסתי יחד עם עוד כמה בחורים אל מרן החזון איש זצ"ל" – סיפר הגר"ד יפה – "וכשחיוך מלבב על שפתיו אמר לנו: 'תגידו למתרפים, הרי אתם רוצים לדעת ללמוד, ובכן מה אפשר לעשות שהקב"ה עשה חוזה כזה, שבלי יראת שמים אי אפשר לדעת ללמוד? הרבינו יונה מלבד ספרו 'עליות דרבינו יונה' חיבר גם 'שערי תשובה', גם הרא"ש חיבר ספר מוסר 'ארחות חיים להרא"ש', וכל זאת כי לא יתכן אחרת, לא תיתכן הצלחה בלימוד בלי יראת שמים'…".