הרה"ח ר' אשר קובלסקי שליט"א
"שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (שמות ל"ה, ב)
בראש המתנות האהובות בהן זכה עם ישראל, עומדת ללא ספק מתנת יום השבת. ששה ימים אדם ממהר לעבודה, טרוד בדאגה, עסוק בעסקים, מתרוצץ בין המשימות, ואז מגיעה השבת… רקיע תכול מאדים לו לאיטו, נצבע בגוונים כחולים קטיפתיים עמוקים, מרעננים ומעוררי התרגשות. שמים זרועי כוכבים מקדמים את פנינו, עוטפים אותנו ביריעה שמימית ייחודית, בהילוכנו עם שני המלאכים המלווים אותנו, כמו הם מבקשים ליטול מעימנו קורטוב של הוד…
עת תתחיל סעודת השבת, המחזה מרגש ומעורר השראה, ולמרות שאנו זוכים בו מדי שבוע – אף פעם אנו לא שבעים ממנו. בראש השולחן ניצב לו אב המשפחה, כמצביא מעוטר, כמלך בגדוד. פניו מפיקות נוגה, חיוכו רחב, עמידתו רגועה, שליווה, נינוחה. את הדאגות הותיר מאחוריו בששת ימי המעשה, שבת היום לה', איזה אור, כמה שמחה!
כמפקד נערץ, הוא מוליך את ילדיו בין בתרי סעודת השבת. מקדש על היין בדבקות, מחלק לכולם כוסות ביד אוהבת. מברך 'המוציא' בקול נרגש, ואז חושף חלה שזופה ומבריקה, מנוקדת בשומשום חינני. אחר כך יתן את האות להביא את המנות בזו אחר זו, תוך הנעמת הסעודה בדברי תורה מותאמים לגיל ולמגוון השומעים, אשר ימלאו את נפשם באוצרות נצח יהודי זך וטהור…
משני צידי השולחן, כשתילי זיתים מרווי נחת, ישובים הילדים החמודים, איש כפי גילו ומעמדו. כולם לבושים במיטב מחלצותיהם, עיניהם נוצצות בשמחה. את סעודת השבת ילוו בשירה עולצת ומרגשת, בטון ילדותי עדין וחמוד, ובמקהלה מרובת גילאים, טונים ואקורדים, ועם זאת – היא היפה והקסומה בעולם…
קשה לתאר את האווירה המשפחתית, את החום האוהב העוטף את בני המשפחה. החוויה שבסעודות השבת הינה חוויית אחדות משפחתית מרגשת, כל לב נמס עם הצלילים הענוגים של זמירות השבת, מתמלא בכח ואנרגיה של אמונה וחיבור אמיתי עם בורא עולם, מטענים המלווים אותנו לכל ימות השבוע. אין מי שלא מתמוגג בנחת לשמע דברי תורה הבוקעים מפי הילדים, הנהנים מכבוד ומיחס אישי, ומעמידה במרכז הבמה כשכולם קשובים רק להם.
המנות החמות המוגשות, השפע הססגוני, המגוון המרהיב של הטעמים, הצבעים, הריחות והניחוחות – הופכים לכלי שרת של כבוד השבת וההתענגות בה, מתעטפים בהילה רוחנית זוהרת. עקרת הבית אם המשפחה מחייכת לשמע המחמאות המורעפות עליה, ומבינה מה רב כוחה בקסם הייחודי העולה לכדי סעודת שבת מושלמת. כי אכן, רגעי סעודת השבת הם פסיפס מרהיב של רגש אצילות והוד רוחני קסום, טמיר ונעלם, אותו אנו זוכים לפגוש רק פעם בשבוע…
כל התיאור הזה, אין בו כל חדש. כבר בשעה שבורא עולם העניק לעם ישראל את השבת, הצמיד לה תווית מעוררת ענין ומרגשת: 'מתנה טובה יש לי בבית גנזיי, ושבת שמה'. ומאז, על בסיס שבועי, אנחנו זוכים להשתעשע ביפה שבמתנות, להתרגש עם בואה, לשאוב מקסמה, ומיד עם לכתה – אנו כבר מתגעגעים אליה…
סעודת השבת היא סעודה אחת ענקית, של משפחה יהודית גדולה ומאוחדת. היא מתנהלת במיליוני בתים ברחבי תבל, החולקים את העונג הצרוף של סעודת השבת, ושותפים למקהלה היהודית הנישאת בנעימת 'תנו שבת ושירה לא-ל אשר שבת ברא'. אין פלא כי זר הנקלע לסעודת שבת נשבה מיד בקסם הנפלא, עיניו לא שבעות מראות, נשמתו צמאה לעוד רגע. סעודת השבת מותירה עליו רושם עז, מחוללת מהפכים אדירים בנפשו…
ברגעי סעודות השבת, מגלה הזוהר הקדוש, מושפעת ממרום הברכה לכל ימות השבוע. לכן אנו כה מהדרים את שולחן השבת, מענגים אותו בתענוגים ובמיני מטעמים, מעטרים אותו בכלים נאים. לכן גם אנו מעניקים לסעודת השבת את המימד הרוחני הגבוה – זמירות שבת באווירה טעונת הוד ודברי תורה מרוממי לב.
הבה נתכונן לסעודות השבת, בדברי תורה מותאמים ועריבים למסובים לשולחן השבת, בהידור סעודות השבת במאכלים ומטעמים. הבה ננצל את שעות סעודות השבת לשירה מרוממת באווירה משפחתית סוחפת, נתרפק על הנעימות הענוגות המטעימות אותנו מצוף השבת והחיבור עם נותנה, וכך נזכה להפוך את סעודות השבת לתחנות כח המטעינות את כל בני המשפחה לכל ימי השבוע, ומעניקות לנו רוב שפע וברכה מהיום שהוא מקור הברכה!
סעודה ששינתה חיים!
השתתפותו של מתפלל לא מוכר במנין הוותיקין הוותיק בשכונת 'סטמפורד היל' בלונדון, אינה תופעה נפוצה. מה עוד, שהאיש נראה זר ומנוכר להווי המקום והסביבה, איש לא הכירו ולא ידע את זהותו, אם כי חזותו העידה עליו כי הוא יודע ספר וירא שמים. האיש לא סיפק כל מידע, נותר שקט ומופנם, ואיש לא עמד על טיבו.
כשהתעניינו בו, הגיב האיש במשיכת כתפיים רפה וחיוך נבוך, ופיו נותר סגור וחתום. אחד ממתפללי בית הכנסת, יהודי בשם ר' מרדכי, גמר אומר לעשות כל מאמץ כדי לפצח את התעלומה, ומשלא עלה בידו הדבר גם כעבור כמה חודשי מאמץ – החליט לקבוע חברותא ללימוד משותף עם האיש הזר מדי יום, בנסיון לגלות את פיתרון חידתו. אך דווקא הלימוד המשותף העצים את התעלומה: התברר שמדובר בגאון תורני בקנה מידה נרחב. אם כן מי האיש, ומה סיפורו?!
ויהי באחד הימים, גילה האיש את שמו, ור' מרדכי ניצל את ההזדמנות ומיד נכנס עמו בשיחה. המשיך לדובב, התעניין בכנות, עד שהאיש פתח את סגור לבו בסיפור חיים מדהים חובק עולם, שר' מרדכי נדהם לגלות כי גם לו עצמו יש חלק בו…
'הגעתי הנה בשל מחלת רעייתי, הנמשכת כבר יותר מדי זמן', נאנח האיש, 'יש כאן טיפול מיוחד המתאים לה, אולי יוכל להקל על סבלה. אך לא תמיד עסקתי במה שאני עוסק היום…' – פתח צוהר לעולמו האישי הפנימי, והחל לגלות:
'נולדתי בארץ ישראל להורים שומרי מסורת, אך לא זכיתי לגדול על קיום המצוות באדיקות. גדלתי בסביבה מסורתית, ולאחר השחרור מהשירות הצבאי בהצטיינות – קיבלתי הצעת עבודה ב'מוסד לביון ולתפקידים מיוחדים'. תחת מעטה חשאיות ולאחר אימונים מפרכים – נשלחתי למשימות ביטחוניות ברחבי תבל, עליהן כמובן לא אוכל להרחיב…'
ר' מרדכי עצר את נשימתו. האיש פרש בפניו פרק חיים המשתרע על פני שלושה עשורים, בשלושה משפטים בלבד. ר' מרדכי לא יכול היה לשער בנפשו כי כך החל האיש את חייו, וכי עברו שונה כל כך מהווייתו הנוכחית. האיש נאנח קלות, והמשיך:
'נבחרתי לשמש כשליח נאמן למשימות מיוחדות ורגישות, בכל זמן ובכל רחבי תבל. הממונים עליי היו מרוצים ממני, בתיקי האישי הצטברו ביקורות מחמיאות ואותות גבורה. באחת הפעמים, נשלחתי בצוותא עם חבר נוסף למשימה מורכבת ומסובכת במיוחד: להתחקות אחרי אחד מראשי הטרור השוהה בציריך – בירת שווייץ, להגיע אליו ולחסלו. אני וחברי נשלחנו למשימה בטיסות נפרדות, שכרנו לעצמנו דירות נפרדות והתחלנו במעקב…'
ר' מרדכי הביט בו בעיניים קרועות, המום מהסיפור המרתק הנפרש בפניו, שכמו לקוח מספר בדיוני. האיש לגם מעט מים והמשיך:
'חלק עיקרי מהצלחת הפעולה, הוא למנוע קשר בין שני הסוכנים העוסקים בה, כדי למנוע את חשיפתם. לכן, חילקנו מראש את שעות המעקב בינינו, ורק כשהמעקב הושלם וקיבלנו הנחיה לבצע את החיסול – יצרנו קשר מאובטח, וסיכמנו:
המחבל יוצא מדי ערב בשעה 8:00 ממסעדה פלונית, ופונה בצומת ימינה. חיסולו הוא ענין של פיקוח נפש ללא צל של ספק, ולפיכך קבענו שנמתין לו בליל שבת הקרובה, בשעה 8:00 בדיוק, מיד לאחר הפניה ימינה. כשרכבו יעבור את הצומת – ניצמד אליו אני וחברי מימין ומשמאל, נבצע את החיסול וניעלם מהזירה תוך שניות…
ביום ששי בבוקר התעוררתי מוקדם, לאחר לילה טרוף שינה. 'היום הוא רגע המשימה' – הזכרתי לעצמי, וכדי להפיג את המתיחות יצאתי לחנות גדולה, לקנות מעט מזון ליומיים הקרובים, בדגש על סעודות השבת שאסעד לבדי לאחר החיסול. בעודי משוטט בסתמיות בין המדפים, הגיע מולי יהודי חם וחייכן, ואמר לי בלבביות: 'שלום עליכם, יהודי מישראל?'
הופתעתי, ידעתי כי חזותי אינה מסגירה דבר על ארץ מוצאי ואני נראה אירופאי מצוי. 'מנין הוא יודע?' – הרהרתי, אך כמובן שום מבע בפניי לא השתנה. הגבתי בהנהון רפה, שנועד להבהיר כי אינני מבין את השפה ואת המושגים עליהם הוא מדבר, אך האיש לא הרפה, ובסופו של דבר – הלבביות החמה שלו המיסה את שנות האימונים שלי במוסד, הכריעה את חומות קור הרוח והארשת הבטוחה שלי…
נאלצתי 'להודות' שאני יהודי מישראל, ואז – הוא הקסים אותי בהזמנה אישית חמה להשתתף בסעודת השבת בביתו, תוך הדרכה ברורה כיצד ומתי להגיע, ואני נשביתי בקסמו והבטחתי את השתתפותי בסעודת השבת במעונו…
בהגיעי לביתו בליל שבת, שכחתי להציץ בשעון… אין בפי מילים לתאר את חוויית סעודת השבת המשפחתית הנפלאה שחוויתי. מיד כשנכנס הביתה הגיעו שלושת בניו ושתי בנותיו ובירכו אותו בברכת 'גוט שבת' חגיגית, ואף הוא השיב לעומתם בברכה חמה. הבטתי במחזה כמהופנט, מעודי לא ראיתי סעודת שבת באווירה ביתית וחמימה כזאת. כל הילדים לבושים בקפידה, האב בראש השולחן מנעים באמירת 'שלום עליכם', ולאחר מכן מקדש על היין כשהוא מטעים כל מילה במתיקות…
הבטתי כמחושמל במתרחש, באווירה הטובה והביתית, בחום המשפחתי המענג, בהווי הרוחני הקסום, ושכחתי את עצמי. לפתע הבטתי מבט חטוף בשעון, ואז גיליתי את דבר האיחור הנורא. השעה חמישה לשמונה!!!
בעוד חמש דקות עליי להיות במקום אחר, מרוחק קמעא, לפעולת חיסול דרמטית. ידעתי כי שותפי לבטח כבר ממתין לי שם, ואין לי כל דרך לתקשר אתו, להודיעו על האיחור. אובד עצות ועשתונות קמתי ויצאתי מהבית לכיוון המקום המוסכם, והגעתי באיחור בלתי נסלח של 25 דקות תמימות…
המקום, למותר לציין, היה ריק מאדם. רכב המחבל כנראה עבר כבר מזמן, וגם את חברי למשימה לא ראיתי. התבוננתי בכל עברי הזירה, ודי מהר הבנתי כי לפני כמה דקות היתה כאן חוליית טרור מיומנת. מאוחר יותר הסתבר, כי תוכנית החיסול שלנו נודעה למחבלים, והם טמנו לנו מארב. חברי למשימה נרצח בידיהם המגואלות בדם, השם יקום דמו, ועד היום מפעיליי אינם מבינים כיצד אני ניצלתי מאש התופת שטמנו לנו…'
האיש ניגב דמעה סוררת, התעשת מהתרגשותו והמשיך: 'הסיפור הזה הפך אותי לשבר כלי. כל נסיונות השיקום שלי עלו בתוהו, ולכן שוחררתי מ'המוסד' מצוייד בפנסיה נדיבה, מהרהר כל העת בסעודת השבת הנפלאה שזכרונה לא יישכח ממני, הסעודה שהצילה את חיי…
בכל רגע ראיתי לנגד עיניי את הסעודה ההיא, שהובילה לאיחור. ראיתי בעיני רוחי את מארחי בראש השולחן, את בני משפחתו, וחשתי געגוע צורב לחוש את האור הזה שוב. סעודת השבת הזו חוללה בנפשי תמורה כזו, שלא מצאתי מנוחה עד שנרשמתי לסמינר שהתקיים בשבת, כל כך רוצה ושואף לחוש שוב את המתיקות ההיא…
זו היתה תחילת הדרך, ההמשך ברור ולא אלאה אותך. כמו ב'מוסד' כך בתפקידי הרוחני, שאפתי למצויינות והעפלה לשיאים. אני עדיין לא שם', אמר האיש הזר וחייך לראשונה חיוך קטן, 'אך אני ממשיך לחתור גבוה…'
'כיצד היה נראה המארח שלך?' – שאל ר' מרדכי מיד, 'האם היה לו זקן באורך בינוני, האם מול שולחן הסלון ניצב שעון קיר גדול?'
'אכן כן', השיב האיש, 'מה קרה?' – לנוכח עיניו הנדהמות, החל ר' מרדכי בוכה חרישית. 'כבר נפגשנו פעם', אמר בשקט, 'האיש שאירח אותך הוא אבי המנוח. הוא גר בכתובת שהזכרת…, היטבת לתאר את סעודות השבת עליהן גדלתי, אני אחד משלושת הבנים שהסבו איתך לסעודה, ושתי הבנות הן שתי אחיותיי… זה בטוח הוא!' קרא נרגש ונסער…
סיפור זה, שמופיע בספר 'ניצוצות', מראה לכולנו מה כוחה של סעודת שבת אחת, אחת. סעודת שבת אחת עשויה להותיר חותם בל יימחה, להוביל אנשים לשינויים מרחיקי לכת בחייהם, לחולל מהפכים דרמטיים. אם זו השפעתה של סעודה אחת על אדם זר ומנוכר, קל וחומר לאלו הזוכים מדי שבוע לעונג הקסום של שעות סעודות השבת, שבתוכן טמון כור גרעיני של עוצמה יהודית, קדושה, הוד קסום ובראשיתי של יהדות נפלאה…
הבה נעריך את רגעי סעודות השבת שלנו, נעשה הכל כדי ליצוק בהם תוכן רוחני איכותי. אין אכסניה טובה מהם להעניק לילדינו חוויה רוחנית מרגשת, שתותיר בהם טעם טוב לשנות דור. זמירות השבת הנפלאות, דברי התורה, האווירה המשפחתית המלכותית – הם מנועים רבי עוצמה שטעמם וכוחם אינו מתפוגג גם שנים אחר כך…
לקראת סעודות השבת לכו ונלכה, כי מהן מקור הברכה הרוחנית. לנו, לילדינו, לחיי נצח!
זמירות שמכריעות…
לא בכל יום התכנסו רבני ישיבה חשובה בביתו של הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, אלא שהיום – דיון חשוב עומד על הפרק, העוסק בדיני נפשות ממש. מדובר בבחור שהתדרדר מאוד ברוחניות וביראת שמים, וצוות הישיבה דן לגבי עתידו, עד כמה ניתן להמשיך להחזיקו בין כותלי הישיבה…
רבי מיכל יהודה התעניין מאוד במצבו של הבחור, ולבו נכמר. אם מתחילה היו אלה קשיים בלימודים, הרי שהמצב החמיר עד כדי שקשה לזהות בו קורטוב של יראת שמים. רבי מיכל יהודה הרהר דקות ארוכות, ואז השיב דברים ברורים וחדים:
'צאו וראו אם הבחור עדיין משורר את זמירות השבת בעת סעודות השבת. אם הוא עדיין שר זמירות שבת – זהו אות וסימן כי נותרה בו לחלוחית רוחנית, ועוד ניתן להבעיר בנשמתו את הניצוץ. אם הוא כבר פסק מלשיר זמירות שבת – אוי ואבוי…'
שבו רבני הישיבה לישיבה, והתחקו אחר התלמיד בסעודות השבת, כשהם מבחינים שהוא עדיין משורר זמירות שבת בצוותא עם חבריו. לפיכך הוסיפו להתמסר למענו ולבנות את נפשו, ובסופו של דבר עלה הדבר בידם, והבחור עלה ונתעלה במעלות התורה, וזכר התקופה הקשה כבר נשכח ואיננו…
כי כפי שאמר רבי מיכל יהודה, והובאו הדברים מפיו בספר 'דובב שפתיים': זמירות השבת הן רגע של מבחן, סוג של ניצוץ. אם זמירות השבת בוערות בלב – ניתן להבעיר את הנפש כולה, כי הכיסופין והכמיהה לבורא עולם עוד שם!
הבה נעריך את המתנה הייחודית הנקראת זמירות השבת. זו לא 'שעת שירה', אלו הם רגעים מרוממים בהם המלאכים משוררים איתנו, רגעי קרבת ה' נדירים. ככל שנזכה לנצלם כראוי, לרומם את ליבנו ונפשנו לבורא עולם, כך נובטח כי סעודות השבת ישמשו עבורנו מנוף עוצמתי ואצילי, ויזכו אותנו בחיי קדושה וקרבת אלוקים!
עצת זהב…
אל הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ' שליט"א נכנס פעם יהודי, ואותות כאב ועצב בפניו. 'בני יקירי', נאנח האיש עוד טרם החל לספר, 'הוא דבר והיפוכו, פיצול אישיות של ממש… בישיבה הוא עלם חמודות, עוסק בתורה, נוח לבריות, אהוב וחביב על כל מכריו, נחשב למצויין. ואילו בבית – אין לתאר את התנהגותו הנלוזה, הוא לא פותח ספר, מתחצף ללא הרף, מתנהג באופן בוטה. מה ניתן לעשות?'
נאנח עמו רבי גמליאל, והחל לדון עמו לגבי סדר יום השבת. הסתבר, שבעת סעודות השבת האיש 'עסוק' מדי, ואינו מפנה די תשומת לב לשוחח עם ילדיו, לשמוע את פניניהם ואוצרותיהם, לשורר עימם בצוותא. 'אם לעצתי תשמע', אמר רבי גמליאל, 'תשנה את סדר סעודות השבת שלך. תן לילדים במה, תן להם הזדמנות לנאום. הענק להם תשומת לב, תשיר עימם, תשמח עימם בסעודות השבת. תנסה את זה בבית ותחזור לעדכן…' – נפרד ממנו בידידות…
ואכן, כעבור זמן לא רב, שב האיש ודיווח בשמחה כי המצב השתפר פלאים. 'אין מה להשוות', עלץ וסיפר, 'הילד פורח בשבת, מדבר דברי תורה, מנצח על מקהלת השירה. פשוט תענוג!'
ואת עצתו זו, העלה רבי גמליאל על הכתב בספרו 'טיב הקהילה', כדי להעניקה לכל אחד מאיתנו. אם אנו רוצים לחולל שינוי בנפש הילדים, אם אנו רוצים לעודד אותם להתנהגות מכובדת והולמת, אם אנו רוצים למנף את השבת לחוויה של עונג רוחני מרגש – הבה נקדיש את סעודות השבת לרומם את נפש ילדינו, נהפוך אותן לחוויה רוחנית של תשומת לב אישית. כך נזכה ביום השבת להתרוממות הרוח, ובכל ימות השבוע נרווה נחת מאוצרו של יום השבת!
כמו ביום הכיפורים…
אם יש יום מרומם, נעלה ונקדש מכל ימות השנה, אין ספק שזהו יום הכיפורים. 24 שעות בהן אנו נטהרים, השטן משותק ואינו יכול לפצות פיו, ואנו מתייחדים עם בוראנו ללא הפרעות. 364 יום בשנה אנו נכספים ליום הזה…
הנה תגלית מרעישה מאוצרו של הרה"ק בעל ה'ישמח משה' זי"ע: יש שעות בודדות בשבוע, שגם בהן השטן משותק, אינו נוכח, אין לו דריסת רגל. אלו הן השעות בהן יהודי מזמר את זמירות השבת, בהן לשטן אין זכות דיבור או הקשבה, הוא לא רשאי להיכנס במחיצתו של יהודי המשורר בשבת לבוראו!
והוא מוכיח זאת, מהפיוט 'ברוך השם יום יום' שבזמירות יום השבת, בו אנו מפרטים כמה מטעויות השטן. אם היתה לו דריסת רגל עימנו בעת זמירות השבת – כי אז היה מגלה את טעויותיו ומשנה אסטרטגיה, הלא כן?… – ואם אנו מרשים לעצמנו לומר את טעויותיו בפה מלא, מוכח שאינו רשאי להיכנס במחיצתנו בעת זמירות השבת בה אנו מתייחדים בורא עולם!
הבה ננצל את השעות המרוממות הללו, נעריך את המתנה היקרה שנקראת 'זמירות השבת'. ככל שנקדיש להן יותר זמן, תשומת לב, כוונה והתלהבות, כך נזכה ליותר שעות איכות עם אבא שבשמים, בלי מפריעים, בלי השטן, רק אנחנו ובוראנו באהבה אין קץ!