הרב ישראל ליוש
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" (דברים ח', י')
שני מאמרי חז"ל מצאנו בענין עניית 'אמן', והם נראים כמנוגדים זה לזה. כתוב בגמ' (ברכות נג ב): "גדול העונה אמן יותר מן המברך". ממאמר זה נשמע שעניית 'אמן' חשובה עד מאוד. מאידך, הגמרא (ברכות מה ב) אומרת: "העונה אמן אחר ברכתו הרי זה מגונה". והרי אם עניית אמן חשובה כל כך, אף יותר מהמברך עצמו, מדוע כשהוא עושה כן אחר ברכתו הוא מגונה?
הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל מבאר: 'אמן' עניינו אימות ואישור הברכה, כאומר: 'אני מאמת ומאמין במה שאמר המברך'. בנוהג שבעולם – רק מי שאומר דבר שאינו אמת, רואה צורך להדגיש שדבריו נכונים ואמיתיים. אם הוא בטוח באמיתותם, לא יטרח להוסיף שדבריו אמת.
כמו"כ, אף אדם שעלול להוציא מפיו דבר שקר, לעולם הוא לא יאמת דבר שקר שאמר חברו, כי אימות דבר שקר של אחר, הוא שקר גדול ומאוס יותר.
אם כן, דברי חז"ל מבוארים להפליא: "גדול העונה אמן יותר מהמברך", כי המברך עצמו עלול לשקר ולא להאמין לדברי עצמו, אך העונה 'אמן' ומאשר את דברי חברו, הוא ודאי מאמין ומאמת את דבריו, כי אם הוא היה חושב שהם דברי שקר – הוא לא היה מאמת אותם.
אך אם הוא עונה 'אמן' אחר ברכת עצמו, בזה שרואה צורך להדגיש שדבריו אמת, על כרחך שהוא לא מספיק מאמין בהם…
●●●
הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א מספר: קודם פטירתו של האדמו"ר רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זצ"ל, הוא סיפר שכל ימיו היה מקפיד שלא לברך ברכה, אם אין מי שיענה עליה 'אמן'. הוא הסביר את מנהגו שהרי מכל ברכה נברא מלאך, ויצירתו של המלאך אינה מושלמת עד שעונים אמן אחר הברכה.
פעם נסע האדמו"ר לברית מילה, ובאמצע הדרך היה צריך לברך ברכת 'אשר יצר', אך לא היה מי שיענה אמן אחר ברכתו. גם המשרת שהיה עמו לא היה ראוי לכך, אפילו ל'מנין' לא היה האדמו"ר נוהג לצרפו.
והנה לפתע נראו על אם הדרך שני אנשים משונים, האדמו"ר בירך ברכת 'אשר יצר', הם ענו אחריו 'אמן' במתיקות ובהתלהבות, ומיד אחר עניית ה'אמן' הם לא נראו יותר.
האדמו"ר שאל את משרתו: 'האם ראית כאן שני אנשים?' 'לא!' – ענה המשרת בפסקנות.
הבין האדמו"ר שהיו אלו שני מלאכים שנשלחו אליו מן השמיים כדי לענות אמן על ברכתו, ומיד עלה בדעתו לפרש על פי זה את דברי הפייטן בימים הנוראים 'והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו איוותה ויעש נורא וקדוש', 'והוא באחד' – האדם לבדו בשעה שרוצה לברך ברכה, 'ומי ישיבנו' – אך אין מי שישיב לו אמן על ברכתו, אף על פי כן 'ונפשו איוותה' – נפשו משתוקקת שתהיה הברכה בשלמות, 'ויעש נורא וקדוש' – הקב"ה עושה עבורו גם מעשים נוראים כאלו כדי למלאות תאוותו הקדושה – לברך הברכה בשלמות.
סיפר האדמו"ר שלאחר מכן נתנמנם בהמשך הדרך, ומן השמים גילו לו שאכן היו אלו שני מלאכים שבאו לעזרתו ולענות אמן אחר ברכתו.
●●●
סיפור נוסף סיפר הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א בשמו של ראב"ד ירושלים הגאון רבי ראובן בענגיס זצ"ל, ששמע איש מפי איש עד בעל המעשה.
הגאון רבי חיים וולוז'ינער זצ"ל, גם היה מקפיד ביותר, שלא לברך ברכה אלא אם כן יש מי שיענה 'אמן' אחר ברכתו.
פעם, באישון ליל, הרגיש רבי חיים צימאון גדול, וחפץ היה לשתות מעט מים, אך כיון שכל בני ביתו כבר נמו את שנתם, לא היה מי שיענה 'אמן' אחר ברכתו.
והנה לפתע, נפתחה הדלת, ואחד מטובי הבחורים בישיבה נכנס אל רבי חיים, ושאל אותו פירוש בדברי התוספות בסוגיא. רבי חיים הסביר לו את דברי התוספות, בירך ברכת 'שהכל' על המים, הבחור ענה 'אמן' כדבעי, רבי חיים הודה לו והוא יצא מן הבית.
למחרת, ניגש רבי חיים אל הבחור, והודה לו שנית על שבא אל ביתו באמצע הלילה, וענה 'אמן' אחר ברכתו. אלא שהשיחה הזו היתה נראית כשיח חרשים, הבחור כלל לא הבין על מה רבי חיים מדבר: "אתמול בלילה" – אמר לו הבחור בפליאה – "ישנתי שנת ישרים, וכלל לא ביקרתי בבית הרב!"
או אז הבין רבי חיים ש'אליהו הנביא' הוא זה, שבא לענות 'אמן' אחר ברכתו, והוא התלבש בדמותו של אותו הבחור, כדי לסייע לו לעמוד בקבלתו המיוחדת לברך רק כשיש מי שיענה אמן אחר ברכתו.
סיים הרב בענגיס את סיפורו: "בוולוז'ין היו אומרים שאותו בחור היה בחור מיוחד מאוד, ולא לחינם זכה שאליהו הנביא הופיע בדמותו"…
לשליחת תגובות לכותב הטור הרב ישראל ליוש, כתבו ל: