שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי. כדרכו בקודש יצא גם הפעם מיודענו, ר"מ בישיבת 'אש התורה' הסמוכה, במטרה לצוד נשמות תועות ולהשיבן לאביהם שבשמים. הוא פגש יהודי שעורר רושם פוטנציאלי טוב והזמין אותו לארוחה בביתו.
האיש הסכים, שוחחו ביניהם, והמארח נוכח לראות שמדובר בבעל כישרון לא רגיל, אדם שממש חבל שיבלה את ימיו בשטויות במקום בהוויות דאביי ורבא. הזמין אותו לארוחה נוספת, האיש הגיע ושוב זרמה השיחה ביניהם. קבעו ללמוד והתענוג משך את היהודי לבוא שוב ושוב.
יום אחד חשף הזר שהוא שהה בארץ עד כה במסגרת לימודי תיאולוגיה נוצרית – לימודי כְּמוּרָה רח"ל, אבל עכשיו הוא ממשיך ללונדון…
"כְּמוּרָה? לונדון?" – הזדעזע הר"מ, "בוא תישאר בארץ!"
"אני בכלל לא יהודי…" – אמר, וכמעט הפיל את הר"מ מהכיסא מרוב תדהמה.
דרכיהם נפרדו, והר"מ החל לחשב את דרכיו. הכישלון הזה עורר בו מחשבות, שכמעט הבשילו להחלטה לעזוב את המשרה – לחזור לכולל כאברך מן המניין. 'קירוב רחוקים זה לא בשבילי…'.
השפיעו עליו שלא יחליט לבד אלא יתייעץ עם אדם גדול. עשה כן, ונפסק לו להמשיך במלאכתו. הוא אישית סבר אולי אחרת, אבל נשמע לדעת הגדול ונשאר בתחום קירוב רחוקים.
חלפה תקופה. ביום בהיר הבחין הר"מ בתופעה מעניינת. מספר בחורים שהגיעו לישיבה מחו"ל, התעניינו לפני כן בלימודי כמורה. הסתבר שאותו 'בוגר' גוי אכן נעשה לכומר, וכל אימת שבאו בפניו צעירים ללמוד כמורה רח"ל, היה מודיע להם: "אתם יהודים – מקומכם בישיבת אש התורה בירושלים" (פרי ברוך).
(מדור 'מעשה למעשה' יתד נאמן פר' תזריע תשע"ז)