אשר קרך בדרך (דברים כה יח).
"לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו העובדי כוכבים יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה. אע"פ שנכוה – הקרה אותה בפני אחרים" (רש"י).
צריך להבין, מהי לשון "בן בליעל" שנאמרה על הקופץ? הרי מדובר במשל, ובכדי שהמשל יהיה דומה לנמשל אין צורך כלל לכנות את הקופץ בכינוי גנאי!! ואם נאמר שכיון שנמשל הקופץ לעמלק ע"כ קראו לו בכינוי הגנאי הראוי לנמשלו – א"כ למה לא כינו אותו סתם "רשע" שהוא כינוי יותר הולם את עמלק??
אלא שבליעל הוא כינוי לאנשים אשר חייהם אינם חשובים להם, כמו אלו שבשביל לקבל איזה תואר מפוקפק מוכנים הם להשליך את נפשם בכפם, לעלות להרים הגבוהים מכוסי השלג ולהיקבר תחתיהם, העיקר שכולם ידעו שהם עלו וכבשו את פיסגת ההר…
וזכורני שפעם אחת כששהיתי בחו"ל נתארחתי באכסניא אחת כמה שבועות, והיו שם כמה אנשים שגם המה נתארחו שם לפרק זמן, ומתוך כך הכרותי אתם היתה בלתי נמנעת, כיון שבכל צהרים הם היו נכנסים לארוחת הצהרים, נוטלים ידים ומברכים, ואח"כ היו מברכים אותי בשלום והיינו משוחחים קצת במילי דשמיא.
באחד מן הימים בשעות הצהרים כשבאתי לאכסניא, ראיתי שעדיין הם אינם נמצאים. עוד אני תוהה מה קרה לאנשים אלו אשר היום לא באו לסעודת הצהרים, והנה אני רואה אותם נכנסים אט אט בשתיקה רועמת כאבלים וחפויי ראש, הם עצמם אינם משוחחים ביניהם, וכל אחד ניגש ליטול את ידיו ומברך בשקט. כך אני מסתכל עליהם – והם מסתכלים עלי, אני מברכם לשלום – והם עונים לי בשפה רפה, עד שמחשבותי כולן היו נתונות לשאלה: למה הם כה חפויי ראש.
בתחילה חשבתי אולי קרה מקרה לא טוב במשפחתם – אבל דחיתי מחשבה זו, שכן כולם היו חפויי ראש, ולא היה בינם קשר משפחתי אלא קשר עיסקי בלבד. לפיכך אמרתי בלבי שהיא הנותנת, ובודאי אין כאן סיבת אבל – אלא שהם יחדיו הפסידו באיזה עיסקה.
אך הנה רואה אני שהם מסבים בשולחן יחדיו, ותחת אחד השיחים אני שומע איך אחד שואל את חבירו: לפי דעתך כמה אנשים היו בהלויה? ומכאן אני מסיק שאין מדובר בהפסד עיסקי – אלא באמת באבל ובלויה, וליבי דופק יותר בחזקה. ואז אני שומע את חברו שעונה: לדעתי היה בהלויה כחצי מליון איש. חצי מליון??? אני שומע את זה ולבי דופק יותר בחזקה, הלויה של חצי מליון איש – מי יודע? איזה גדול בישראל הלך לבית עולמו? כמובן תיכף ומיד אני התערבתי בשיחתם כי ליבי כבר לא עמד לי, ושאלתי: במי מדובר? מי נפטר? ואחד מהחבורה ענה לי: ר' שלום, זה לא בשבילך…
התרסתי כנגדו ואמרתי: מה אתה מדבר?! הלויה של חצי מליון איש ואין זה שייך אלי?? אך הוא בשלו: ר' שלום, זה לא בשבילך… כך הוא בשלו – ואני בשלי, עד שלבסוף הם עזבו אותי לנפשי והמשיכו לשוחח ביניהם – ואני מקשיב. מתוך הדברים הבנתי לבסוף את המדובר, שבסך הכל היה תחרות בין אלופי עולם של רצים – והגדול שבהם נפל באמצע מרוצתו ומת…
תיכף ומיד התפרצתי לשיחתם ואמרתי להם: בשביל זה הייתי צריך להיות בפחד ורעדה כמה דקות? בשביל ספורטאי אחד אשר אין בינו ובין החתולה שבשערי חסד שבירושלים ולא כלום…? בואו וראו איך שהחתולה שבשכונת שערי חסד עולה ומטפסת מהעץ אל הגג, ומגג זה – לגג הסמוך לו במהירות עצומה, עד שבכמה רגעים היא נמצאת בקצה השני של השכונה… וכי אם היא היתה נופלת ג"כ הייתם הולכים להלווייתה…?
זהו "קפץ בן בליעל" – אנשי הספורט שמשימים נפשם בכפם, וכולם הולכים אחריהם ללוותם לקבורת החמור… כך זה היום – וכך זה היה אז… ולאחר שעמלק עשה את ה"ספורט" שלו כולם באו ללחום בישראל…
(לב שלום)