"כשנפש האדם שהתנהג בדרך רעה עולה למעלה לתת דין וחשבון על כל הפעולות הרעות שעשה בימי חייו, מסבבים אותו כל המקטרגים שנבראו מעוונותיו. וכשיוצא חייב בדינו, מוליכים אותו לגיהנום, ושם נענש על כל עבירה ועבירה.
ואחר שכבר כלה עונשו בגיהנום עבור עוונותיו, בכייתו רבה מאד ואין לו מנחם – על שלא הכין תורה ומעשים טובים בעודו בחייו בעולם הזה, אשר על ידם היה נזון ונהנה מזיו השכינה לנצח, ועתה נפשו יבשה אין כל! כי כל ימי חייו הטרידוֹ יצרו לצורכי גופו, ולצורכי נפשו לא הכין כי אם מעט מן המעט, ונשאר בבזיון וכלימה לנצח.
היוצא מדברינו, שצריך האדם להתחזק בתורה ובמצוות בכל ימי חייו, כדי שלא יכלם לנצח. וזהו שאנו אומרים בכל יום, בברכת 'אהבה רבה': והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך ויַחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך, ולא נבוש לעולם ועד".
[תורת הבית, פרק טו]