"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה" (שמות ט"ו, א')
חשיבות מרובה היה מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל מייחס לזמירות השבת, לסגולתן העילאית, לקנייני הרוח שאפשר לקנות מהן ולצידה הרוחנית שהם מעניקים למשך השבוע כולו, וכפי שאמר: "אם שמים לב למילים ולתוכן של זמירות השבת, אפשר להתרומם מהמילים עצמן".
כשהיו סמוכים על שולחנו יודעי נגן היה מבקשם ומעודדם להרבות בשירה, כשהוא מתלווה אליהם בזמזום חרישי ובתנועות ידים שהביעו את רגשותיו העולים על גדותיהם. היה מעודד לפרש את משמעות הזמירות לבני הבית, כדי שיבינו את תוכן הזמירות ויתרוממו גם הם. והיה אומר: "יש בזמירות ביטויים שממש עושים חיבור בין העולמות, העולם הזה והעולם הבא", וכששרים את הזמירות מתוך הבנה מרגישים מסוככים בקדושה וטהרה".
בסעודה שלישית, כשאפלולית שררה בחדר – שהרי לא השתמש בחשמל, ומנורות ה'לוקס' כבר כבו אמש – היתה התרגשותו בעת זמירות השבת עולה על גדותיה, ודמעות טהורות זולגות מעיניו בחסות החשכה. שירי הרגש והשתפכות הנפש המושרים באותה סעודה, כמו 'ידיד נפש', העלוהו – ואת המסובין עמו – לפסגות רוממות. ופעם התבטא באזני אחד מבניו: "בזמן ששרים את הניגונים הללו, אני יכול לחשוב על כל העניינים השייכים לעבודת ה'"…
מעשה בבחור מבית ומשפחה של יראים ושלמים, שבתחילת דרכו למד בישיבות מצוינות אך במשך הזמן התדרדר ברוחניות ולבסוף נכנס ללמוד בישיבה לבחורים מסוגו. אך גם כאן עדיין לא היתה רוחניותו יציבה… באו רבני הישיבה לשאול את פי רבנו כדת מה לעשות בבחור זה.
להפתעתם שאלם רבנו: "האם הבחור שר זמירות שבת?" – וביאר להם פשר שאלתו: "אם הוא שר זמירות שבת, הרי שעדיין יש בו לחלוחית של קדושה ורוחניות, ואם כך, יש לו תקווה".
ובאותו מעמד הדריך רבנו את רבני הישיבה כיצד לרומם את הבחורים, למשוך ולקשור את לבם לאביהם שבשמים באמצעות זמירות השבת: "על הר"מ בישיבה לשבת עם התלמידים, לפתוח את הזמירות לשבת קודש, ללמוד עמהם לבאר ולפרש באוזניהם את הפיוט רווי הכיסופין 'לבי ובשרי ירננו לקל חי' שחיבר רבנו אברהם אבן עזרא, ולומר להם שכשהם שרים כאן, הרי שבעולמות העליונים שרים המלאכים והשרפים יחד עמהם".
סוף דבר: בהוראת רבנו הותירו את הבחור בישיבה, כשרבני הישיבה תומכים בו ומנתבים את דרכו, עד ששב ועלה על דרך המלך, וכיום הוא אברך נפלא השקוד על התורה.
(ע"פ דובב שפתיים)