הרה"ח ר' אשר קובלסקי שליט"א
"הנרות הללו קודש הם"!
החלל שסביבנו שוב מתמלא באוירה קסומה, ניחוחות החנוכה כבר עוטפים אותנו מכל זוית. נעימות החנוכה מושרות בכל פה, הניגונים המשמחים והמרגשים כבר נשמעים ברמה. הנה, שוב אנו נמצאים בפתחם של הימים המוארים בשנה, ימי החנוכה, שוב אנו מקבלים הזדמנות להציץ ללהבת אהבת הבורא לבניו אהוביו, מבעד לשלהבת קטנה המרצדת, עד שתהא שלהבת עולה מאליה…
רגע הדלקת הנרות בכל בית יהודי, הוא מעמד מרומם ומרגש. השירה המשותפת, האוירה החגיגית, ההתבוננות בחסדי הבורא. גם אורחים חשובים מאוד ורמי מעלה באים – כי גם מלאכי מעלה נקבצים ובאים בכל בית יהודי בעת הדלקת הנרות! כך גילה בספר 'קב הישר', כי ממש כמו בכניסת השבת ובליל הסדר – מלאכי השרת חופפים מעלינו בהדלקת הנרות, באים לשמוע אותנו מברכים ומודים על הנסים והנפלאות שאירעו בימים ההם, ונמשכים בזמן הזה…
כי הנצחון לא היה נצחון פיזי בלבד, אלא נצחון הרוח, נצחון שמהותו ופירותיו מלווים אותנו תמיד. המאבק בין היהודים ליוונים לא היה מאבק על שטח או משאבים, אלא מלחמה קיומית בשאלה החשובה מכל: האם יש עדיפות לעם היהודי כעם נבחר? האם העם היהודי שונה ונעלה? אולי 'ככל הגויים בית ישראל' – כפי שניסו היוונים לטעון?
לפיכך, היוונים לא התמקדו בעקירת כל התורה כולה, אלא בעקירת המאפיינים הבולטים, בהרס הפרטים המייחדים אותנו והופכים אותנו לשונים ואיכותיים יותר: במצוות המילה – שהיא אות הברית החקוקה בנו בהיותנו בנים לעם היהודי, ביום השבת – בו אנו עוזבים את העולם הממשיך לנוע במרץ ומתמקדים במנוחת אהבה, ובראש חודש – כי אנו מונים את השנה אחרת מכל הגויים, והם ביקשו לשנות זאת.
לכן היוונים ביקשו: 'כתבו לכם על קרן השור כי אין לכם חלק באלוקי ישראל' – במילים הללו דווקא, מתוך כוונה להדגיש: עם ישראל איננו חלק באלוקי ישראל, אין לו יתרון מובנה על יתר העמים בהיותו חלק אלוקי, שגרירי הבורא בעולמו. עם ישראל – לדעת היוונים – הוא ככל העמים, לא נעלה מהם, לא איכותי מהם, ולא זוכה בבורא עולם קרוב אליו יותר מהם.
האמת היא כמובן הפוכה, והיא זו שניצחה את היוונים: היהודים הדגישו את השוני, את היתרון האיכותי שלהם: יהודים הם חלק מבורא עולם, נשמתם חצובה מתחת כסא הכבוד, המהות שלהם נעלית ועוצמתית וטהורה בלי השוואה לכל אומה אחרת. אנו אומה ייחודית, אמנם זן אנושי בגופו, אך אלוקי במהותו ובנשמתו!
לפיכך, אין פלא כי יהודים אינם נרתעים מנסיונות ואינם מתבלבלים מפיתויים. בגלל שהנשמה של כולנו היא כה טהורה ועוצמתית, כה אלוקית וייחודית – היא מתחזקת, מתחשלת בגבורה, מתעצמת במסירות נפש, כדי להילחם ולנצח, כדי להתמודד בגבורה. לכן, כאשר יהודי ניגש למלחמה על כל פרט מיהדותו, הוא אינו דומה לגוי אחר הנאבק למען עקרונות מסורתו. כי ליהודי יש די. אן. איי. נעלה, כוחות של מסירות נפש, סייעתא דשמיא צמודה ויכולות רוחניות גבוהות.
כשניגש להדליק את נרות החנוכה, נצית את האש בנר השמש הקטן, נברך 'אשר קדשנו במצוותיו' – ונעצור להתבונן: יש עוד מישהו שזכה שבורא עולם בכבודו ובעצמו יתווה לו את הדרך להתקדש ולהתרומם? יש עוד אנשים עלי חלד שזכו לקבל ציווי אלוקי כיצד לנהוג? אנחנו זכינו, אשרינו מה טוב חלקנו!
אחר כך נברך 'שעשה נסים לאבותינו', ונהרהר בהתרגשות: ישנה מערכת טבעית, לפיה רבים מנצחים מעטים, גיבורים מפילים את החלשים, ושמן של יום אחד – מספיק ליום אחד בלבד. ואנחנו? את כל מערכות הטבע שידד הבורא לכבודנו, את כל סדרי העולם הפך למעננו, הכל למען נצחונם של בניו אהוביו!
והמנגינה הזו מוסיפה ונמשכת עד הימים הללו, עד הרגע בו ניגש בלבבות רוטטים מהתרגשות ובעיניים לחות מדמעות, ונברך בלב הומה: 'שהחיינו, וקיימנו, והגיענו…' – הנה, גם בשנת תשע"ט לא עזבונו רחמיו, ולמרות כל הקמים עלינו – אנחנו עוד פה, חיים וקיימים, מציתים את האש, משוררים בהתרגשות, דומעים מאושר, מתמוגגים משמחה, ומודים על ניסי ה' שאיתנו מאז ועד היום!
הצלת חיים ברגע האחרון!
היה זה בימים הנוראים ביותר עלי אדמות, ימי השואה האיומה. במחנה ברגן בלזן הנודע לשמצה, רוכזה קבוצה קטנה של בנות צעירות ונערות מתבגרות, שהתמודדו בתנאי החיים הקשים ביותר. אך למרות זאת, כל ייסורים שבעולם וכל תת התנאים שבמחנה, לא יכלו לגבורתן היהודית, לאומץ הרוח והנחישות שפעמה בליבן…
ככל שהתקרבו ימי החנוכה, הלכה שאיפתן הכמוסה וגברה, עד כי לא יכלו להכילה. היה ברור להן כי הן הולכות להדליק נרות במחנה, ויהי מה. אך איך יוכלו להשיג נרות חנוכה במחנה הנורא? איך אפשר להצית שלהבות קטנות בגיהנום הגרוע ביותר עלי אדמות?
בשקט בשקט, נערכה התייעצות סודית בין הבנות. הועלו השערות, הוצגו רעיונות, מוחן לא פסק מלחשוב על דבר אחד – איך אפשר להשיג נרות חנוכה, כאן, בתוככי המחנה. כשהבינו שאין סיכוי להשיג נרות ממש, החלו לבנות רשימת תחליפים:
בגבורה יהודית בלתי נתפסת, החליטו הבנות לוותר על מנת המרגרינה היומית. חשוב להבין – לא היה שפע של מרגרינה במחנה, ולמרגרינה הזו – כלל לא היו תחליפים… זו היתה המנה היחידה אותה קיבלו הבנות מלבד לחם יבש, וויתור על מנת המרגרינה – היה לוותר על חמישים אחוז ממנת האוכל היומית!
ואחרי שבהקרבה שאין לתארה נוצר 'שמן מרגרינה', נותרה שאלת הפתילות פתוחה על השולחן. הן כססו את קצות בגדיהם מתוך חשיבה מרוכזת על פיתרון אפשרי, עד שהבינו כי כסיסת קצות הבגדים – זה הפיתרון עצמו. נכון שאין במחנה בגדים חילופיים, וכל חוט שייפרם – עלול לגרום לקרע בבגד, לחור גדול ולקור ורוח הנכנסים בעדו, אך עדיף לוותר על כמה חוטים, כדי להשיג פתילות!
ועתה – אחרי ששמן ומרגרינה כבר יש, נותר רק להשיג כלי קיבול, משהו שיכול להשתוות איכשהו לכוסית, בו יוכלו לאסוף את המרגרינה ולהציב במרכזו את החוט. כך הן תוכלנה להעלות את הלהבה הנצחית של עם ישראל, המוכיחה כי נצח ישראל לא ישקר, והגחלת עוד תתגבר ותהפוך לשלהבת עוצמתית…
בהתייעצות סודית חפוזה, נקבע הכלי המתאים: יש להשיג תפוחי אדמה שלמים, אותם ינקרו במרכזם, עד שיהפכו למין כוסית קטנה היכולה להכיל את המרגרינה. נכון שלהשיג יהלומים ברחובה של עיר כיום, קל בהרבה מלהשיג תפוחי אדמה במחנה ברגן בלזן… – אך מה לא עושים כדי לזכות להדליק נרות חנוכה, גם בתנאי החושך שבמחנה?
כך יצאה לדרך תוכנית הפעולה הנועזת, רבת התושיה ורוויית האומץ, כאשר חמש בנות נשלחו למשימה להבריח תפוחי אדמה מהמטבח, באישון לילה ותחת אפילה. עוד באותו לילה יצאה המזימה אל הפועל, כאשר לאורו של הירח, אחרי חצות הלילה, נראו חמש דמויות רצות בחשיכה אל עבר המטבח…
כעבור שניות אחדות, כבר היו תפוחי האדמה בידיהן. עיניהן נצצו בחשיכה, אושרן היה רב. יש להן את כל המרכיבים להדליק נרות חנוכה, נותר רק להגיע בשלום בחזרה אל הדרגשים בבלוק… אלא שהחלק הזה בתוכנית – נכשל כישלון חרוץ:
הן רצו בשקט, כשלפתע שאגה מקפיאת דם לעברן: 'עצרו!' – שאג השומר הנאצי, שזיהה אותן בבריחתן. תוך שניות הגיע אליהן, הטיח בהן קללות נמרצות וכמה מכות חזקות, רשם את שמותיהן ומספריהן האישיים, והודיע ברשעותו כי גזר דינן הוא מוות פומבי, אשר ייערך מחר בצהריים בנוכחות כל בנות המחנה. למען יידעו וייראו…
הן שבו לדרגשים, מכינות עצמן למות על קידוש השם. בינן לבין עצמן, נזכרו כי ישנה נערה יהודיה אחת, מוכשרת מאוד, השולטת בכמה שפות ומשמשת מתורגמנית המאזינה לחדשות במדינות שונות, ומתרגמת אותן עבור המפקדים. הנערה זכתה לביתן אישי ותנאים נוחים יחסית, והיתה בקשרים טובים עם המפקדים הנאצים. על אתר נפלה ההחלטה, לנסות להעירה עכשיו – באישון לילה, ולדבר על ליבה כי תואיל לנסות להעביר את רוע הגזירה.
בצעדים זריזים וזהירים, שבו והתגנבו הבנות מהבלוק שלהן, וצעדו – כפופות ושפופות בשקט מוחלט, לעבר הביתן האישי של אותה נערה יהודיה. כשהיו קרובות לפתח הביתן, שמעו נעימה חרישית מתנגנת, בקול שקט אך צלול ועליז…
'מעוז צור ישועתי' – עלתה נעימה מרגשת מהחלל החשוך, 'לך נאה לשבח… אוי, אוי, תיכון בית תפילתי…' – אין ספק, מישהו כאן, קרוב מאוד לביתן, עומד ומשורר בהתרגשות 'מעוז צור', שמח על כי לבורא עולם נאה לשבח, ונרגש בתחינתו לקירוב הגאולה – 'אז אגמור בשיר מזמור…'
הן הלכו בעקבות הקול השקט, ולפתע גילו נר קטן, שלהבת קטנה מרצדת. לפניה, עומדת נרגשת, אותה נערה יהודיה, שניצלה היטב את התנאים המיוחדים שניתנו לה, והדליקה נר של חנוכה בטבורו של המחנה, בשעת ליל מאוחרת. הן קרבו אליה, והיא נבהלה וקפצה אחורנית…
הן התנצלו על שהבהילו אותה, ומיד החלו להתחנן על חייהן. הן סיפרו כי ביקשו לקיים את אותה מצוה בה היא עוסקת עתה, להדליק נר חנוכה, והסתכנו לשם כך. אך הן נתפסו, גזר דינן הוכרע, ומחר בצהריים – עתיד להיות מבוצע. 'אנא, עשי כל שביכולתך להציל את חיינו! – התחננו בדמעות…
הנערה המתורגמנית, לבשה מיד ארשת פנים אדישה, וגערה בהן כי תסתלקנה מהמקום, עכשיו ומיד, שכן עצם עמידתן כאן באישון ליל היא סכנת חיים עבורן ועבורה. כביכול אטמה אוזניה משמוע, ומיהרה אף היא להסתלק בחזרה אל ביתנה.
הן שבו בשנית לדרגשים, עייפות ומאוכזבות, ונרדמו מיד. למחרת בשעת צהריים, עבר הכרוז במחנה והזמין את כל השוהות בו לצפות בביצוע העונש החמור, שהוטל על נערות ש'חטאו' בחומרה רבה, וגנבו מספר תפוחי אדמה מהמטבח באמצע הלילה. הבנות הוזמנו למרכז הבמה, כשלפניהן ניצבות כל השוהות במחנה, והמפקדים מפקחים מקרוב…
ואז, רגע לפני שצעקו 'שמע ישראל', הגיעה בריצה ממרחק אותה נערה, המתורגמנית מהביתן. היא ניגשה למפקד הראשי, והחלה מלחשת באוזנו. היא הניעה ידיה אנה ואנה, שבה והתלחשה, עשתה אותות תחנונים ואף קמצה אגרופים, כשכל העת המפקד מתווכח עימה בלהט. לבסוף, כשאותות אכזבה ניכרים בפניו, היה ניכר כי נענה לה.
חמש דקות אחר כך, פוזר הכינוס בלי שגזר הדין יבוצע. הבנות ניצלו ברגע שאחרי האחרון, אירע להן 'נס חנוכה פרטי' – נס של הצלת חיים בימי החנוכה, אחרי מסירות נפשן להדלקת נרות חנוכה. המתורגמנית שהצילה אותן – מיהרה להסתלק מהמקום, ומאז – לא נודעו עקבותיה, עד לרגע מרגש ומצמרר, בו נחשף הסיפור כולו:
היה זה שנים רבות אחר כך, בבולטימור הרחוקה. אחת מחמש הניצולות, הגב' גורדון, התנדבה לסייע ליולדת שהתקשתה בימים שאחרי הלידה, ובאה לבקרה בביתה. כשראתה תמונת אשה על הקיר בביתה של היולדת, החלה לבכות בסערת נפש עד שהתעלפה…
כששבו אליה כוחותיה, סיפרה הגב' גורדון את הסיפור לאותה יולדת, כשהיא מתעניינת מי האשה שבתמונה. כשסיפרה היולדת כי זו אמה, פרצה שוב הגב' גורדון בבכי ואמרה: 'הרי אמא שלך היא המתורגמנית שהצילה את חיי. מאז לא ראיתי אותה, אבל לעולם אזכור כי חיי ניצלו בזכותה… כשעמדנו רגע לפני עליה לקידוש השם, אך חשנו כי בורא עולם שלח אותה להציל אותנו, שלא נינזק ממסירות הנפש להדלקת נרות חנוכה' – הוסיפה ואמרה ברגש רב…
יהודי הוא בריאה אחרת, נדירה, ייחודית. יש לו כוחות מיוחדים ונדירים, יש לו יכולת להתמודד. הבה נפנים את המסר הזה אל עמקי נפשנו, ונצא ברכוש גדול ובאור גדול מימי החנוכה האהובים!
נס פלאי בשעה פלאית…
היה זה בימים ההם – לפני שלושים ושתיים שנה, בזמן הזה – בימי החנוכה. על קצה המדרכה עמד ילד צעיר, ולמראה הכביש שנראה פנוי – החל לחצותו. אלא שאז הגיח במהירות רכב מסחרי גדול, שניסה לבלום – אך כבר היה מאוחר מדי. הרכב הגדול התנגש בילד הקטן, והעיף אותו אל המדרכה ממול, כש'בום' קולני מעיד על האסון הנורא…
כוחות הצלה הוחשו למקום, עשו פעולות החייאה ממושכות, ופינו את הילד בדחיפות לבית החולים. כעבור דקות ספורות כבר התייצבו ההורים בבית החולים, כדי לשמוע שהרופאים נלחמים כדי לייצב את מצבו. עולמם חרב עליהם בבת אחת, והם החלו ממלמלים תפילות…
בד בבד, מיהרו להתקשר ולהזכיר את הילד, 'מרדכי בן רבקה', אצל רבם – כ"ק האדמו"ר ה'באר יעקב' מנדבורנה זי"ע. הרבי היה שקוע אז בהדלקת נרות החנוכה, אך לנוכח הדחיפות שבענין – מיהרו הגבאים להזכיר את שמו בתוך כדי המעמד.
בימים הבאים, ההורים המודאגים לא משו ממיטת בנם, אף שלא היה הרבה מה לעשות… הרופאים נכנסו ובאו בחדרו, קיימו התייעצויות תכופות, ובישרו להורים: 'בעמל רב, אולי נצליח לייצב את מצבו. אך גם אם חייו יינצלו, לבטח יזדקק להליך שיקום ארוך ומורכב, שיקח מי יודע כמה זמן…'
אך לא חלפו אלא ימים בודדים, ובבית החולים התרחש נס של ממש: הילד חזר לעצמו, מערכות גופו שבו לעבוד כתקנן, ועד מהרה החל הולך בכוחות עצמו. כעבור עוד כמה ימים ספורים, שוחרר הילד לביתו על שתי רגליו, בריא וחייכן כתמיד, היישר לידי הוריו שלא מצאו את המילים להודות על הנס המופלא!
הם מיהרו לבשר לאדמו"ר, שהתפילות התקבלו והילד חזר לאיתנו. הרבי שמח לשמוע, ומיד הוסיף ואמר:
'הבה ואגלה לכם, כיצד קרה הנס… כשבאו להזכיר את הילד לפניי, הייתי בעיצומה של הדלקת נרות חנוכה. זהו זמן בו מודים על נס שהתחולל למעלה מדרך הטבע – וברגעים כאלה, בזמן כה מרומם של הודאה על נס שלא כדרך הטבע – ניתן לפעול ישועות ונסים אף למעלה מדרך הטבע!'
את הסיפור שמענו בעדות אישית מפי אבי הילד, וללמדנו בא: שעת הדלקת הנרות, מעבר להיותה שעה של הללו והודאה לבורא יתברך על ניסיו הגדולים, היא שעה של רחמים, שעה בה נשפעות ישועות למעלה מדרך הטבע. וכך כתב רבי חיים פלאג'י זצ"ל, שעת הדלקת נרות חנוכה היא עת רחמים ורצון, ומידת הדין נעלמת בשעה זו שכל כולה רחמים וחסדי הבורא!
כולנו עומדים להדליק את נרות החנוכה, ולעמוד מולם שעה ארוכה, להתבונן בשלהבות המרצדות, לשאוף עוד קורטוב קדושה מהלהבות המאירות את הנצחת חסדי הבורא לבניו אהוביו. הבה נזכור כי בעת הדלקת הנרות נפתחים בשמיים פתחים רחבים ונדירים של ישועות וקיבול תפילות, פתחים של רפואה – כמו שכתב הרה"ק רבי משה מקוברין זי"ע, שנר החנוכה מביא בכנפיו רפואה בעולם.
הבה ננצל את השעה המרוממת הזאת. כולנו מכירים יהודים הזקוקים לישועה, חברים המתקשים למצוא זיווג, ידידים מעוכבי זש"ק, אנשים שלא עלינו חלו במחלות קשות, יהודים הזקוקים לפתיחת שערי הפרנסה, הצלחה בחינוך ילדיהם, והצלחות אישיות נכספות. הבה נכין פתקית קטנה עם שמות הזקוקים לישועה, שתהיה מוכנה מבעוד מועד לרגעי פתיחת השמים, בהעלותנו את הנרות…
וכשנעמוד מול הנרות, נודה בהתרגשות ונתחנן בדמעות, נזכיר את המצפים לישועה, את עצמנו, נעלה כל תחינה וכל בקשה, כי שערי השמים פתוחים, ו'תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון!'