"והיה על מצחו תמיד" (שמות כ"ח, ל"ח)
מלמד שממשמש בו בעודו על מצחו שלא יסיח דעתו ממנו (רש"י).
הגה"צ רבי יהודה צדקה זצ"ל היה זהיר ביותר שלא לשוח שום שיחה בטלה באמצע הלימוד, ותמיד היה מעורר את שומעי לקחו על דבר זה. אחד מבני משפחתו סיפר: "זכיתי להתפלל עמו בימים הנוראים כעשרים וחמש שנה, כמעט בכל פעם שאמר דברי התעוררות ומוסר לפני התקיעות או לפני תפילת נעילה, הדגיש חזור והדגש לבני תורה שלא ישיחו שום שיחה בטלה באמצע הלימוד, ופעם אמר שזו הקבלה שהאדם צריך לקבל על עצמו בתפילת הנעילה".
ופעם המשיל ענין זה לאדם שזכה לארח בצל קורתו את המלך והכין עבורו למאכל מעדנים הראויים לעלות על שולחן מלכים, אבל פה ושם נתפזרו לו בתוך המאכלים גרגירי עפר ואבק. האם יקבל המלך מידו את המעדנים בצורה כזאת? וכן אדם מישראל כשעוסק בתורה מגיש כביכול מטעמים לאביו שבשמים, אך כשהוא מערב בלימודו דיבורים בטלים כמוהו כזורה חול וליכלוך במעדני המלך. כיצד אפוא יקווה שלימוד התורה שלו יתקבל לרצון קמי קודשא בריך הוא.
לאחר הסתלקותו הלך אחד הר"מים בישיבת פורת יוסף אל הגה"צ רבי ששון מזרחי, חברו ללימודים של הגר"י צדקה מקדמת דנא, ודרש מפיו לספר לו קצות דרכיו של רבנו והליכותיו בקודש מזמנים שלמדו בצוותא.
השיבו החכם בתמימות: "איני יודע לספר מאומה, כי זה לנו עשרות בשנים שאנו לומדים ביחד, ומעולם לא הפסקנו בעת הלימוד לשיחה בטלה ח"ו. כמעט שלא נזדמן לנו אף פעם לדבר משהו חוץ מעניין הלימוד"…
(אור דניאל מתוך 'וזאת ליהודה')