"אל"ף דויקרא זעירא. שמשה היה גדול ועניו לא רצה לכתוב עלא 'ויקר' לשון מקרה, כאילו לא דבר הקדוש ברוך הוא עמו אלא בחלום וגו', ואמר לו הקדוש ברוך הוא לכתוב גם האל"ף ושוב אמר לו משה מחמת רוב ענוה שלא יכתבנה אלא קטנה יותר משאר אלפי"ן שבתורה ,וכתבה קטנה" (בעל הטורים)
כשהיה ה"בית הלוי" אברך צעיר, השתוקק להכיר את גאון הדור, רבי שלמה קלוגר זצ"ל, רבה של ברודי. ה"בית הלוי" התגורר אז בליטא, והדרך מליטא עד ברודי היתה ארוכה, ואף מחיר הנסיעה היה גבוה מאוד. לא היה ביד ה"בית הלוי" הסכום הנדרש לנסיעה, אך הוא מצא עצה.
הוא פנה לעגלון הנוסע לגליציה, וביקשו שיצרפו לנסיעה כעוזר. הלה הסכים להצעה, וה"בית הלוי" הצטרף לנסיעה. במהלך הדרך הארוכה ציוה העגלון על "עוזרו" להחזיק במושכות, ולסייע במושכות, ולסייע במלאכת העגלונות. אולם, הסוסים דהרו בפראות ונטו מן הדרך, וה"בית הלוי" לא הצליח להטותם אל הדרך.
הדבר עורר את חמתו של בעל העגלה, והוא הרים עליו את קולו: "לא יוצלח שכמוך! מה עשית? אפילו להחזיק היטב במושכות אינך יודע! אתה רוצה להיות עוזר?!" בנוסף לצעקות ולחרפות, הכהו בעל העגלה במכות נמרצות.
סוף סוף תמה הנסיעה והעגלה הגיעה לברודי. נפרד ה"בית הלוי" מהעגלון, אך הלה בקושי השיב על ברכת השלום שלו.
ה"בית הלוי" שם פעמיו אל ביתו של רבי שלמה קלוגר. כשגילה רבה של ברודי מיהו האברך הניצב לפניו, קיבלו בשמחה רבה ושוחח עמו בדברי תורה. במהלך השיחה גברה והלכה התפעלותו של רבי שלמה מגאונותו וחריפות שכלו של הצעיר שבא מליטא, ועל כן כיבד אותו לדרוש דרשה בבית הכנסת שבעיר.
השמועה על העילוי שבא לעיר עשתה לה כנפיים בכל רחבי ברודי, וכל בני הקהילה נאספו אל בית הכנסת לשמוע את דרשתו. בין הבאים היה גם אותו עגלון, שעמו הגיע ה"בית הלוי" לברודי.
הלה הצטופף בין קהל המאזינים, וכשעלה ה"אורח" על בימת בית הכנסת והחל לשאת את דבריו, כמעט קרס בעל העגלה תחתיו. הגאון הצעיר אינו אלא אותו "עוזר" שהתלווה אליו בנסיעתו האחרונה! אותו עוזר אינו אלא גאון בישראל, והוא גער בו, ביזהו ואף הכהו!
עיני העגלון חשכו, ובמהלך כל הדרשה רעד כעלה נידף.
משנסתיימה הדרשה, פילס לו העגלון דרך בין הקהל המצטופף, עד אשר הגיע אל האורח. כשדמעות זולגות מעיניו ופניו כבושות בקרקע אמר: "רבי! מבקש אני מחילה".
השיב לו ה"בית הלוי" ברוב ענוותנותו: "אל תצטער, ר' יהודי, אתה גערת בי והכיתני על שאינני בקי בטיבם טבעם של סוסים, והצדק אתך. אני באמת אינני בקי בתחום זה"…
●●●
מסופר על רבי חיים מבריסק, שלעיתים היה נוהג לטייל בבריסק ולחשוב בלימוד, בהיותו לבוש כיהודי פשוט.
פעם, כשחלף על יד תחנת הרכבת, פגש בו אורח שירד מהרכבת, ושאלו לכתובת האכסניה שאליה מועדות פניו. הציע לו רבי חיים שילווהו, ויראה לו את המקום.
והנה, לאחר כמה פסיעות, אמר האורח לרבי חיים כי המטען שהביא כבד מאד, וביקש ממנו שיסייע לו מעט ולהחליף עמו לכמה רגעים. אמר לו האיש: "אין לי כח, טרם נחתי מטלטולי הדרך, ואילו אתה אינך תשוש כמוני, קצת מאמץ לא יזיק לך".
כאשר הגיעו לרחוב הסמוך לכתובת המיועדת, הראה לו רבי חיים באצבעו על הבית שהוא מחפש, וביקש להיפרד ממנו לשלום. אמר האורח: "אם כבר עזרת לי עד כאן, אנא המשך לשאת את חבילותיי עד לפתח הבית". ענה לו רבי חיים: "עד כאן, אינני יכול עוד".
האורח הפציר בו שיעשה עמו טובה שלימה, הלא אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, ואם כבר סחב והתייגע כל הדרך, שישלים את המצוה עד תומה, אך רבי חיים סירב בכל תוקף.
בלית ברירה נטל האורח את מטלטליו בעצמו, ונשאם אל האכסניה.
למחרת, שאל בעל האכסניה את האורח, אם ברצונו לבקר את רב העיר, ולתת לו ברכת 'שלום' כנהוג. נענה האורח בחיוב. והנה כשהגיעו לביתו של הרב, חשכו עיניו של האורח, ומצפונו החל לייסרו: "והרי האיש אותו ניצלתי ועשיתיו לנושא משאות, אינו אלא רב העיר בכבודו ובעצמו!".
מיד הביע צערו וביקש מחילה. השיבו רבי חיים: "לא ארע דבר, על ידך נזדמן לי קיום מצוה של הקם תקים עמו". (דברים כ"ב, ד').
אמר לו האורח: "שאלה אחת לי אל הרב, לאחר שכבר ראה הרב שאינני מכירו, והסכים ללכת עמי ולשאת את המזוודה דרך כה ארוכה, מדוע התעקש שלא לשאת את הפסיעות האחרונות עד הבית, ולגמור בכך את המצוה?"
השיב לו רבי חיים: "באמת הייתי צריך ללוותך עד הבית, ולעשות מעשה חסד שלם, אך חששתי שאם בעל האכסניה יראה אותנו צועדים פה ברחוב, יתנפל עליך ויגער בך, כיצד זה מעז אתה להטריח את רב העיר, ולכן החלטתי שמוטב שאפרד ממך קודם, ולא אגרום לך בושת פנים".
(מתוך הספר 'להתענג בתענוגים')