"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה…" (ג' א')
ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. [רש"י]
מאמרי חז"ל רבים נאמרו אודות מי שמלמד את בן חבירו תורה. האחד, מאמרו של רבי שמואל בר נחמני (סנהדרין יט), 'המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו', והוא נלמד מפרשתנו. ומאמר נוסף של ריש לקיש (סנהדרין צט) 'המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו', שנאמר: 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'.
מו"ר הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ"ל עומד על ההבדל בין שני הביטויים, 'כאילו עשאו' ו'כאילו ילדו'. 'עשייה' היא יצירה של דבר, כאומן שיוצר כלי. כשהוא מסיים לייצר את הכלי, הוא כבר אינו קשור לכלי, מכאן ואילך הכלי יעשה את דרכו לשמש את מי שיקנה אותו.
לעומת זאת, 'לידה' – אב המוליד את בנו, הקשר ביניהם הוא קשר דם טבעי, שלעולם לא יתנתק. לנצח נצחים הם יהיו קשורים ומחוברים, ולעולם ידאג האב לשלום בנו.
הוי אומר, שני סוגי מלמדים נאמרו כאן. האחד, מלמד שהוא כאומן, הוא אמנם יוצר ממנו 'כלי מפואר', אך יחד עם זאת כאשר הכלי – התלמיד, עומד על דעתו וכבר נושא את עצמו, הוא מתנתק ממנו, כמו האומן שמתנתק מהכלי שיצר.
מאידך, יש מלמד שהוא כאב מולידו. הוא לעולם לא יתנתק מתלמידו, תמיד ידאג לו וישים את עינו עליו, וגם כשלכאורה התלמיד כבר אינו זקוק לו, הוא לא ינתק את קשריו עמו, יתפלל לשגשוגו וישמח בהצלחתו.
***
בהיותי תלמיד בישיבת מיר, היה זה חורף מושלג. בוקר אחד, בדרכי אל היכל הישיבה לתפילת שחרית, אני רואה את מרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, פוסע לאיטו על שכבת השלג לכיוון הישיבה.
גם בכביש סלול, לא היתה ההליכה קלה על ראש הישיבה, קל וחומר בשלג. כל פסיעה היתה מדודה ושקולה. קשה היה לנו, תלמידיו, לראות אותו מתאמץ כל כך, ובחביבות רבה נגשנו אליו כמה תלמידים ושאלנו אותו: "מדוע ראש הישיבה מתאמץ כל כך לבוא לישיבה במזג אויר כה חורפי? הרי טלפון אחד לישיבה, ומנין תלמידים היו באים לבית ראש הישיבה!"
"כשיש שלג" – ענה לנו ראש הישיבה – "בחורים שמחים, אני רוצה לראות אתכם שמחים!". זוהי תשובה של מלמד תורה שהוא 'כאילו ילדו'. אילו היינו בעיני ראש הישיבה רק בבחינת כלי שיצר אותנו, לא היה מתאמץ כל כך רק כדי לראות אותנו שמחים.
***
ספור דומה סופר על ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, פעם בליל שבת היה חלש ותשוש, ולא עלה להיכל הישיבה לתפילת ערבית.
לקראת סיום התפילה בישיבה, הוא אזר את שארית כוחותיו, ובמאמץ עילאי עלה להיכל הישיבה.
לפליאת בני ביתו, הסביר: "תפילה, נחלקו בה הפוסקים אם היא מן התורה או מדרבנן, ואף אם עיקרה מדאורייתא, מנין התפילות, זמנן וחובת תפילה בציבור, אינן מן התורה, אבל לאחל 'גוט שבת' לבניי – תלמידיי, היא מצות עשה מן התורה!".
***
הנהגות מפליאות מצאנו אצל גדולי ישראל ביחסם לתלמידיהם, עד שפעמים העדיפו אותם על בניהם. כך היה כאשר המשגיח הגאון רבי ירוחם ממיר זצ"ל השיא את בנו שהיה גם תלמידו. ראש ישיבת סלונים הגאון רבי שבתי יגל זצ"ל בא לחתונה ובירכו: "מזל טוב על ה'ילדו' ועל ה'כאילו ילדו'". "אצלנו" – ענה לו רבי ירוחם – "ה'כאילו ילדו' הוא לפני ה'ילדו'".
וראויה תשובה זו למשגיח רבי ירוחם, שתמיד הרגיש כי תלמידיו הם בניו ממש, ואין כל הבדל ביניהם. "ההבדל היחיד" – כך היה אומר – "שבנים הם מהחלק הגופני, ותלמידים הם מהחלק הרוחני".
פעם חלה אחד מבניו. המשגיח הצטער מאוד, ואמר: "טעיתי, אני עדיין רואה שבכל זאת יש מעט הבדל, עליו אני מצטער יותר".
***
פעם פנה הסבא מסלבודקא זצ"ל לאחד התלמידים בישיבה, וביקש ממנו כי ישאל את הבחור 'יצחק וורשווער', – מי שלימים נודע כגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל בעל ה'פחד יצחק' – את שם אמו.
התלמיד עשה כמצוות רבו, ואמר ליצחק שהסבא מבקש לדעת מה שם אמו? יצחק היה מאוד מופתע מהבקשה, והחליט שהוא יילך אל הסבא לברר לשם מה זקוק הוא לדעת את שם אמו.
אך קרב יצחק אל הסבא, אמר לו הסבא בנחרצות: "אל נא תקרב אלי, בקשתי רק לדעת את שם אמך, ותו לא!"
יצחק נפגע מאוד מתגובתו של הסבא, ובמיוחד שהיא נאמרה לפני בני הישיבה, הוא חש עלוב ומבוזה, והחליט לעזוב את הישיבה.
בטרם עזב את הישיבה נגש לבית הסבא כדי להיפרד ממנו פרידת נימוסין. הרבנית שאלה לשמו, בטרם תקרא לבעלה. "יצחק וורשווער" – ענה לה. "אתה הוא הבחור שבעלי מתפלל עליו כל לילה בדמעות שליש…?!"
כששמע זאת יצחק, אמר לרבנית: "אני כבר לא צריך לדבר עם הרב…!"
***
הגאון רבי אריה לוין זצ"ל היה תלמידו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל עוד בהיותו בחור בישיבתו בסלוצק.
כשהם התגוררו בירושלים, נוהג היה רבי אריה לעלות מידי ליל שבת, לאחר הסעודה, אל רבי איסר זלמן. הם היו משוחחים בדברי תורה, ונזכרים בערגה בזכרונות מתוקים מימי הישיבה בסלוצק.
פעם שאל רבי איסר זלמן את תלמידו רבי אריה היכן אכל כשלמד בסלוצק? [בזמנו לא היה אוכל מסודר בישיבה, הבחורים היו מתארחים 'ימים' אצל בעלי הבתים בעיירה].
"בשבתות אכלתי אצל פלוני!" – השיב רבי אריה. "והיכן אכלת בימות החול?" – הוסיף רבי איסר זלמן לברר. רבי אריה מנה כמה משמות בעלי הבתים שהיה נוהג לאכול אצלם בימות החול. אך תשובתו לא סיפקה את רבי איסר זלמן, כי לפי חשבונו עדיין היו ימים חסרים, עליהם לא פירט היכן אכל, ולכן הוסיף לברר אצל רבי אריה, היכן אכל בשאר הימים?
"בימים הללו" – ענה רבי אריה – "לא אכלתי…, אך דבר לא ארע, דווקא ימים אלו היו חביבים עלי…" כעבור כמה שעות, אחרי שכבר הספיק רבי אריה לעלות על יצועו, נשמעו לפתע נקישות בדלת. בפתח עמדה הרבנית בילא הינדה, רעייתו של רבי איסר זלמן, "אנא רחמו על בעלי" – התחננה הרבנית – "הוא אינו מוצא מנוח לנפשו".
לשמע קריאות הרבנית, יצא רבי אריה ממיטתו ופנה אל הדלת לברר מה ארע, "לאחר שהתברר לראש הישיבה כי כשלמדת בישיבתו, היו ימים בהם לא אכלת, אינו רגוע, אתה חייב לבוא אל הרב ולדבר עמו"
רבי אריה סר במהירות לבית הרב, ופגשה אותו כשהוא נסער, מסתובב אנה ואנה כארי בסוגר. כשראה אותו רבי איסר זלמן, פנה אליו בתחנונים: אנא סלח לי, שלוש שנים למדת בישיבתנו, ואני כלל לא ידעתי שיש ימים שלא אכלת! הרי אני הייתי אחראי עליך, הכיצד כשלתי ולא דאגתי לך?! סלח ומחל לי, תלמידי היקר!"
"רבה! – השיב רבי אריה – "הרי אני אשם בכך שלא יידעתי את הנהלת הישיבה!, הרב יסיר דאגה מליבו!"
רק לאחר שהתאמץ רבי אריה להבהיר לרבי איסר שלמן כי אין לו כל תרעומת עליו, נתיישבה דעתו של רבי איסר זלמן.
1/76