עשה תורתך קבע (אבות א טו)
עסקן חרדי מארה"ב, שפעל רבות למען התורה וכלל ישראל, סייע בשעתו במסגרת עסקנותו לפוליטקאי גוי שרץ פעמיים לנשיאות ארה"ב מטעם אחת המפלגות. באחד הימים שאל הפוליטיקאי את העסקן איזו טובה הוא יכול לעשות לו כהכרת טובה על כל מה שפעל למענו. ענה לו העסקן, כי ברצונו לבנות ישיבה בארץ ישראל, ומבקש הוא שיקשר אותו עם אחד העשירים התורמים לו, שיתרמו עבור בניית הישיבה.
קישר אותו הגוי לאחד מידידיו העשירים, יהודי רפורמי, וביקשו לעזור לראביי שלו. ואכן מיד נקבעה פגישה בין העשיר לעסקן. אך כבר בתחילת הפגישה הודיע הגביר: "ראביי, אני רוצה לעזור, אבל דבר אחד אני אומר מראש – אני שונא ישיבות [עפ"ל] ואל תבקש ממני תמיכה בשביל ישיבה". פני העסקן נפלו, אך מיד חשב על רעיון ואמר: "ברצוני לבנות בית מלאכה ללמד עניים אומנות, ולשם כך באתי אליך".
"טוב, זה כבר סיפור אחר", אמר הגביר. "אז קדימה, תעשו תוכניות, ונתקדם הלאה".
שכר העסקן אדריכל, שהכין תוכנית למבנה. כשהוגשה התכנית לגביר, התבונן בה ושאל – "ומה הם החדרים האלו שם, בסוף התרשים?" השיב לו העסקן: "זה עבור בית מדרש; פה ושם בין שיעור לשיעור ילמדו גם קצת תורה"… התחיל הגביר לצעוק: "אינני רוצה ישיבה בשום אופן!". הרגיע אותו העסקן, שילמדו רק בין גברא לגברא, אף שבדעתו היה בדיוק להיפך – שילמדו כל היום ורק מעט יעסקו במלאכה; ואמנם לאחר מאמצי שכנוע קיבל הגביר בדיעבד את הדברים.
אך אותו עסקן הבין שעבור צעד שכזה עליו לקבל הסכמה מהחזו"א. טסו אפוא הוא ועוזרו לארץ ישראל, הגיעו לביתו של החזו"א ופרשו בפניו את התכנית – הקמת מוסד שישלב בין לימוד תורה ללימוד מלאכה.
השיב החזו"א בתקיפות: "לא, לא!"
ניסה העסקן שוב ואמר לחזו"א, שרק אברך שכבר למד חמש שנים בכולל יוכל להיכנס למוסד הזה וללמוד מלאכה, ושוב הגיב החזו"א: "לא!".
תהה העסקן לפשר ההתנגדות הנחרצת, והחזו"א הסביר לו ואמר: "לאחר החורבן של המלחמה השניה, אין תורה בעולם. העולם שמם, ואסור לוותר על כי הוא זה מהתורה".
חזר העסקן ושאל את החזו"א: "ומה אם נתיר רק לאברך שכבר ישב עשר שנים בכולל, ועכשיו מבקש ללמוד אומנות?". על כך השיב החזו"א שאינו יכול להטיל איסור על זה – "אבל אני לא שמח"…
כשיצאו, הרהר עוזרו של העסקן בינו לבין עצמו: 'מעניין לראות מה יצא בסופו של דבר מדבר שהחזו"א אינו שמח בו'…
שבו השניים לארצות הברית, כאשר העסקן מתכוון להמשיך בפרויקט, לאחר קבלת ההסכמה שבדיעבד מהחזו"א.
כעבור מספר ימים חשב העסקן לנכון שכבר הגיעה השעה לקנות מתנה לגביר הנדיב, ונפל ברעיונו לקנות לו ש"ס בבלי מתורגם לאנגלית. כאשר הגיעו למשרדו של הגביר להגיש לו את המתנה, קידם אותם הלה בסבר פנים יפות ואמר להם שכבר הכין את הצ'ק עבורם כדי להתחיל בתוכנית – וכשראה את המתנה שהביאו עמם שמח מאד ואמר: "אכן, באמת רציתי לראות מה ילמדו חניכי המוסד בשעות הפנאי שבין שיעורי המלאכה…"
הושיט הגביר את ידו לאריזה ושלף מתוכה כרך אחד – היתה זו מסכת בבא קמא. בזריזות פתח את הגמרא, והנה נפתח לפניו דף לח, ולנגד עיניו הוא רואה את דברי הגמרא: "שור של עכו"ם שנגח שור של ישראל חייב נזק שלם, שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם, פטור"…
נתמלא הגביר חימה, ובקול זועם שאג: "את זה אתם רוצים ללמוד בעזרת הכסף שלי?! צאו מכאן מיד החוצה!!"…
כמובן, כל הרעיון נגוז בעשן, לקיים מה שנאמר "רצון יראיו יעשה"…
(ע"פ 'מעשה איש' ח"ג)